מה קרה לכם אנשי דור הפלמ"ח, שאתם כך הולכים מעמנו,
ככה חינכו אתכם לנטוש את המערכה וגם אותנו - פשוט כך סתם?
הרי הייתם לנו ממש כמו סמל והייתם נושאי-הדגל, שאנו כל-כך הערצנו וניסינו תמיד ללכת אחריכם "בֵּין גּבוּלוֹת, בֵּין הָרִים...בְּלֵילוֹת חֲשׂוּכֵי-כּוֹכָבִים", כי הייתם לנו מורי דרך-חיינו בגדודי הנח"ל, בהכשרות ובקיבוצים ובכינוסי-חברים סביב מדורות, כּשֶשָרנו בּרֶטֶט את שירי ה"צ'יזבַּטרון" וסִפַּרנו, כּמוכם, סיפורי-בּדים. ועתה אתם עוזבים אותנו, אחד אחד, ומותירים אותנו תוהים-בוהים, כילדים יתומים.
מי נתן לכם רשות לעזוב אותנו פתאום ככה סתם?
הרי בלעדיכם חיינו הופכים להיות כל-כך ריקים וחלולים.
זהו דבר שאין אנו משלימים עמו, זהו, בעינינו, כמעשה-בוגדנות.
וכמו שאמר המלך שאול לבנו יהונתן, כשגילה את ידידותו לדוד אויבו: "בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת...לְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ", - כּך גם אנחנו נֹאמר לכם בפשטות, כפי שהייתם אומרים בלשונכם, בימים של אז: "חַרְיָטִים - כּוּס באֻמְּכֶּם".
