היו ימים

היו ימים שהייתי מאושר ללא-סייג זה היה כשעדיין ידעתי מְעַט מִזְעָר על סִדְרֵי העוֹלָם על מה שעדיין לִפְנֵי כול לִפְנֵי ומה שתֹוךְ כְּדֵי בין לבין ומה שכבר אַחֲרֵי כול אַחֲרֵי כשהאֵין הוא אֵין וְתוּ- לא. באותם ימים הייתי בטוח שהחיים הם מִשחק בחמש אבנים (קטנטנות) בג'ולות בחמור-ארוך בחבל-קפיצה קלאס-ארץ קלאס-שמיים מחבואים תופסת דום-שתיקה והכי הרבה רופא וחוֹלָה שמציצים זה לזו וזו לזה אבל עדיין רק מציצים ומתפעלים וצוחקים... אחר-כך באו ימים שידעתי יותר ויותר ויותר עד שיום אחד חוויתי את המת הראשון בחיי וכשנשאו אותו על כפיים לאן שנשאו אותו פניו לשמיים ורגליו לְפנים התחלתי לחשוד והתחלתי להבין והתחלתי להפנים שלא כול הדרכים מובילות למקומות שבהם חיים חיים מאושרים ושיש גם מקומות משונים שבהם לא חיים בכלל וזה היה די מדאיג אבל עדיין השתדלתי לא לשאול יותר מדי שאלות על החיים ועל המוות כי הבנתי יותר ויותר ששאלות יכולות לְהַשְׁבִּית שְׂמָחוֹת אבל יש דברים שעליהם אי-אפשר לעבור לסדר היום כאילו היו חלום שנגמר בְּקֶרִי לילה בלי שזו שכיכבה בו אז ידעה מה שידעה באופן הכי מובהק שאפשר כעבור מִיסְפָּר שָׁנִים מִלפנים ומאחור – יש דברים שאי-אפשר לא לזכור גם כשהם כבר מזמן pass? גם כשהם מזמן לא רלוונטיים לא לעניין מִחוץ להקשרם אי-שם רחוק מעבר לאופק האירועים – מה אני אגיד לך כשאפגוש אותך אם אפגוש אותך ביום מן הימים בְּמָקוֹם זֶה או אחר כשתהיי עִם בן-זוג או עם ילד או אפילו לגמרי בלי... אולי חוץ מברכת-שלום הדדית מתוך נימוס סתמי לא יהיה לך ולי מה להוסיף אבל השתיקה בטח תכביד כמו שהיא מכבידה תמיד כשאין מה להגיד אז קרוב לוודאי שנשאל גם לִשְׁלוֹם אלה שאנחנו בקושי זוכרים... אבל בין אלה שאנחנו בקושי זוכרים יש אולי כאלה שכבר אינם בלי שנדע וצריך להיזהר בְּלשאול לשלומם כדי למנוע אי-נעימות נוספת על זו שאין לנו כבר מזמן מה להגיד זה לזו לעומת זאת על אחרים שאנחנו בקושי זוכרים אבל בטוחים שהם עדיין בחיים אנחנו יכולים להרחיב את הדיבור כְּגוֹן "מה שלום הבן של זאת .. מה שְׁמָהּ... נו... הג'ינג'י הקטן ההוא שהיה עילוי בטרומבון?” מה אני אגיד לך עוד? אפילו אהבות שבערו לפני שָׁנִים עד טיפת החומר האחרונה וכבו עשויות או עלולות ... (תלוי בנקודת המבט) להידלק פתאום מחדש יש מֵאַיִן כי התכונה המדהימה הזאת טבועה בָּן מיום היוולדן בניגוד גמור לבני-אדם שכשהם הולכים לעולמם (והיום אנחנו כבר יודעים שכול הדרכים מוליכות לשם) אין להם אפילו דרך אחת לחזור והם נשארים שָׁם לְעולם בלי לדעת בכלל שהם שָׁם או שהם אי-פעם היו כאן. אה, כן גם זה: החיים עדיין יכולים להיות מְלֵאֵי הפתעות אולי פחות ממה שהם היו אבל עדיין מְלֵאֵי הפתעות "אז להתראות שמחתי לפגוש אותך”...