חרמות על ישראל ומזכיר המדינה ג'ון קרי

דומה כי למזכיר המדינה ג'ון קרי יש כוונות טובות. האיש נושא את חזונו ממש בלהט דתי. המזכיר הנכבד נדחה על-ידי הממסד השליט ברשות הפלשתינית, כמו גם בישראל, וזוכה לתמיכה מהוססת ביותר אפילו מהבית הלבן. לא נרחיב כאן באותו אמרה, השחוקה מרוב שימוש בה, שהדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות. הבעיה היא שהרצון טוב אך הוא מבוזבז, בינתיים, על אוֹזְנַיִם ערלות, כי התנאים טרם בשלו להסכם, וְלוּ מחמת העובדה שאיש שיחו ברשות, אבו-מאזן, מנהיג [וגם זה בערבון מוגבל מאד]. רק חלק מתושבי יהודה ושומרון, ולא את עזה ודומה שגם לא את כלל הפזורה הפלשתינית. אבו-מאזן חושש לצעוד קדימה, וכמוהו, כערפאת בזמנו, דובר שלום באנגלית וטרור בערבית. הילדים ברשות ובעזה מגודלים כ"שאהידים" לעתיד, וההסתה נגד ישראל ונגד יהודים נמשכת ללא גבולות. בו בזמן נתניהו חושש מבית, לא כל הליכוד עימו, וחזון המדינה היהודית בקווי 1967 מדאיג מאד. סבירה הדעה שג'ון קרי הוא ידיד-ישראל, והוא דוחף במרץ למימוש כוונותיו הטובות אכן הקלישאות [שלמרבה הצער הוכיחו עצמן בצוק העתים] כוללות את העובדה שמי שעושה גם טועה. לעניות דעתי דבריו של מזכיר המדינה על החרם הצפוי עלינו היו טעות חמורה, אלא שהטעות הזו לבטח לא הצדיקה תקיפה אישית של מר ג'ון קרי. הבעיה בדברי קרי על החרם הצפוי הכאיבו מאד לאוזנים יהודיות, לאחר מאות בשנים בה הותקפו היהודים, פוליטית ודתית, והואשמו ברדיפת בצע וההמונים הוסתו נגדם במזרח ובמערב, ובעיקר במערב. החל מהטלת האשמה הכנסייתית של "מכירת ישו" ב-30 שקלים על-ידי יהודה איש-קריות, סילוק היהודים ממקצועות שונים והגבלתם לעיסוק במסחר וכספים, עד להחרמתם וגירושם בידי שליטים שלא חפצו להחזיר הלוואות שנטלו. אחת הדוגמאות הנוראות המשקפות את הדעה על רדיפת-הבצע של היהודים היא במחזה "שיילוק" של שקספיר, בו היהודי מוצג כמלווה בריבית הדורש את ליטרת הבשר של הלווה. שלא לדבר על ההסתה הנוראה של "הפרוטוקולים של זקני ציון", שלידתה ב"אוכרנה", המשטרה החשאית ברוסיה הצארית, ותוכנה "קשר" יהודי-כלכלי בינלאומי להשתלט על העולם. האנטישמיות הבריטית באה לביטויה גם בא"י, כמו באותה פקודה שפקד מפקד הכוחות הבריטיים בא"י, הגנראל הַנָבְחָן [בארקר], על פקודיו בארץ, בעת פעילות המחתרות, שלא לקנות דבר אצל יהודים, שכן הם כה רגישים לכיסם... קרי גם התעלם מהחרם על החנויות היהודיות בגרמניה, ומשיאם ב"ליל הבדולח" שסימל את המעבר מאנטישמיות מילולית בגרמניה לפגיעות פיזיות ברכושם וגם בגופם של יהודים. אולם מעבר לפגיעה, אשר אפשר שהייתה בלתי מכוונת, ב"בשר החי", ומעבר לרמז העבה כאילו ישראל בעיקר אשמה בעיכובים במו"מ, תוך התעלמות מטיעוני אבו-מאזן ל"זכות השיבה", לסירובו להכיר בישראל כמולדת וכמדינה יהודית - הנה אנו נתונים בעצם ימים אלה למסע הדחה והסתה לחרם כלכלי ואקדמי מצד קהלים ואף מדינות באירופה. זה היה אחד המבדילים את ארה"ב, ידידתנו הגדולה, מהמסיתים ב"יבשת הישנה". אמירתו של מזכיר המדינה בדבר החרם הצפוי מושכת את השטיח מתחת לגישתה המתנגדת-לחרם של ארה"ב. היא מכשירה את השרץ האירופי הקורא לחרם, נוסח: "הנה גם ארה"ב מסכימה לחרם", או: "אפילו ארה"ב הזהירה אתכם מחרם ולא נעניתם, ועתה נחרים אתכם". האמירה תשמש נשק כבד בידי מחרימינו. חבל. אני בטוח שלא לכך התכוון קרי, אך כבר נאמר: "חכמים הזהרו בדבריכם" והאזהרה כוונה במיוחד לדיינים, לבל ילמדו העדים מדברי-הדיינים כיצד להעיד. בשדה מוקשים עליך להתקדם בזהירות, לבדוק כל צעד. אם תרוץ צפוי שתעלה על מוקש. וזהו שקרה. שוב - קרי טעה בלהט עשייתו, אך הייתה זו טעות ולא זדון, ואסור להתקיפו או להשמיצו אישית.