הבקר, בדרכי לרמת גן, האזנתי לתוכנית,
אשר גרמה לי לחוש- בושה אמיתית.
רינו צרור, (גלי צהל ) ראיין תושב ותושבת מכפר עזה,
אשר קראו לבוא, לככר רבין, --להפגנה.
הם לא מוחים נגד מחירי קוטג', או על מיסים,
אלא על האדישות- של תושבים מאזורים אחרים.
הם מתלוננים על עמידה לבד ועל תחושה
מאד מתסכלת ומאד קשה,
כי במדינת תל אביב, ובאזורים שקטים אחרים,
לא מספיק ערים לסבלם, לא מספיק תומכים.
אמנם ציינו בסיפוק, כי הגיעו המון משלוחים והמון חבילות,
אבל, לאחר שהטילים במרכז פסקו – המסעדות שוב מלאות.
ההיסטוריה חוזרת על עצמה,
ואני, בצער, נזכרתי בשירת דבורה.
(ספר שופטים פרק ה' פסוק יז)
"ודן למה יגור אוניות.
אשר ישב לחוף ימים ועל מפרציו ישכון"
שבט נפתלי ושבט זבולון, מחרפים את נפשם,
שבטים אחרים, עוזרים באופן מאוד מוגבל ומצומצם.
מאד לא נעים לחשוב, שאם לא הייתה לנו כפת ברזל, המגינה הנפלאה,
וכל המרכז היה חווה – את הטילים והחרדה האיומה,
המנהיגים היו מונחים,
משקולים אחרים.