"נייבכער שִׁימְשֶׁן" - שמשון המסכן", במילים אלו באידיש תיאר לוי אשכול המנוח את צה"ל, ערב מלחמת ששת הימים. גם אז המתינו העם בבתיו, וצה"ל תחת רשתות ההסוואה, למהלכו הבא של נאצר, שהכריז בקולי קולות שהוא עומד לצאת למלחמת-שמד נגד ישראל.
חלפו מאז עשרות שנים וכאילו דבר לא נשתנה. מצד אחד מפיצים בעם את התחושה שצה"ל הוא הצבא החזק ביותר במזה"ת, וכי המדינה מוכנה למלחמה, אם תפרוץ, ומצד שני כולם לערך, בממשלה, בכנסת ובעיקר באמצעי התקשורת ככולם אחוזי חלחלה מפני תגובתם של אירן והחיזבאללה על הסיכול הממוקד בגולן, בה נהרגו ג'יהאד מורנייה וגנרל פרסי ממשמרות המהפכה.
זהו מצב נלעג, המזכיר לי אירועים מגיל בית-הספר התיכון או חברת-הנוער, כאשר נער מן "החבר'ה" העז להשיב מכה לבריון השכבתי, או אולי בעט בו בעיטה מכוונת היטב לאיזורים המוצנעים, ובעוד הבריון מתפתל בכאביו הנער נתקף אימה וחושב: " אוי לי, מה זה עשיתי, הנה תכף יבוא הגמול הנורא".
רבותי, תתבגרו! אנו לא בחברת נוער ולא מדובר בריב ילדים. אנו מדינה הנלחמת על חייה, מוקפת אויבים רצחניים מהגרועים שיש או שהיו בהיסטוריה, עורפי ראשים ורוצחי אזרחים וילדים ללא כל סיבה.
על כן אין מנוס מסיכול ממוקד ומפגיעה מקדימה בבאים להורגנו.
כוונת זדון
הגנרל האירני לא יצא לנפוש למרגלות הגולן וראש הנחש מורנייה לא הגיע לצפות בציפורים. הסיכול היה אמיץ ונכון, אין כורח להודות בעשייתו אך בודאי שאין להתנצל על שנעשה, או על זה שלא ידענו, אם אומנם כוחותינו בצעו זאת, ואם אומנם לא ידענו על הפמליה האירנית - עדיין הם הגיעו בכוונת זדון מאירן ללבנון ומשם לסוריה ולגולן. הגנראל משתייך לצבא רצחני המונהג בידי קנאים קיצונים, והמצהיר בראש חוצות שהוא פועל להשמדתנו.
"ההתנצלות", כל שהייתה כזו, היא נלעגת והופכת את ממשלתנו וצבאנו ללעג.
באופן כללי, לי כאזרח, אב וסב וכקצין מילואים בצה"ל, יש תחושה מאוד לא נוחה בכל תחום הביטחון במדינה. איני יודע מה עם אותה מריבה בין ברק לאשכנזי, אשר הרמטכ"ל
בני גנץ כינה "פגר מסריח", אך בזמנו חשתי יותר ביטחון. יש לי תחושה קשה כי בשל ההתקפות על הצבא והמשטרה במערכות המשפט האזרחית והצבאית, התקף החקירות הפנימיות ומסע הבקורת המוגזמת בכלי התקשורת גרם לקצינים, לחיילים ולשוטרים פיק ברכיים ולתופעת "הראש הקטן".
אינני מרוצה מתפקוד פיקוד העורף. עדיין מצב המקלטים אינו משביע רצון. עדיין מיכל האמוניה העצום, שבפיצוצו עלולים מאות-אלפים בצפון להפגע ניצב על מקומו, בטווח הטילים הקצרים אפילו שבידי החיזבאללה. איני יכול לשכוח ידיעה קטנה "שהתגנבה:" לעיתון בעת המלחמה: קצין מומחה, אבל רק רס"ן, התריע על הסכנה העצומה במתקן, אך מפקד פיקוד העורף דאז, צנחן נודע אך לא כימאי, ביטל את דבריו כלאחר יד...
מגמת נטישה
ישובי עוטף עזה נתונים בחרדה מפני מנהרות וחצית גבול על-ידי מחבלים. באיזה התקף-אוילות מתעקש הצבא להוציא מישובים אלו את מעט חיילי האבטחה. במה מדובר? בפלוגה? בשתי פלוגות? האם אלו יחסרו לצה"ל במצבת הכוחות? האם אי-אפשר לגייס שתי פלוגות מילואים? ס"ה 12 או 24 פלוגות במשך השנה? ייתכן שהצבא אכן מצא פתרון אחר וטוב-אך לתחושת אי-הביטחון של תושבי עוטף-עזה אין משמעות? האם הצבא ער למגמת הנטישה המסתמנת שם?
האם נושא המנהרות בדרום ובצפון אכן מטופל כיאות? כיצד חש כל תושב ישראלי הגר סמוך לגבול?
אנו מתעלמים מבזיונות בצה"ל, המופיעים, אם אמנם, רק בשולי החדשות, או משום שנעלמו מעיני הצנזורה.
הבדואים בנגב מתפרעים והולכים. הם השתלטו על אדמות לאום באין פוצה פה ומצפצף. תחת חסות כל מיני אגודות ועמותות מכוח עצמן, ומכסף אירופי ואולי גם ערבי, אשר יוצאות חוצץ כנגד כל ניסיון לאכוף את חוקי המדינה. כיצד זה ייתכן שהמשטרה תחשוש להכנס לישוב ערבי? אבוי - גם הכניסה לישוב דרוזי, אותה עדה מפוארת התורמת כה רבות למדינה, לצבא ולמשטרה, כבר הפכה למסוכנת. מה קורה פה? השתגענו?
גם צה"ל הגיבור נכנע למתפרעים.
לפני שנה, משרבו ידויי האבנים על רכביהם של טייסים ולוחמי בסיס נבטים, אסר מפקד הבסיס על קציניו לנסוע בלילה בציר המותקף!! זהו צה"ל? כך הוא נכנע לאלימות? והיכן משטרת הנגב?
זהו צה"ל?
קצין חינוך ראשי מוציא מדי שנה אלפי חיילים לסיור בירושלים - ביניהם חיילים שלא היו בבירה מעודם. הורי החיילים פנו לצבא והתריעו על הסכנה לילדיהם בסיורים אלו, ואזכיר - בבירת המדינה. במקום לגייס את המשטרה, לחמש את החיילים המסיירים ולהציב כוח אבטחה שיסלקו את הסיכון - החליט הצבא לשנות את המסלולים ולוותר על כמה מהאתרים שהיו ברשימה... שוב: זהו צה"ל? אלו לוחמיו? וגרוע מכל - האלו מפקדיו?
מכל הדיבורים על שוויון בנטל לא ראינו את גיוס תלמידי הישיבות ולא את גיוס אלו שמסתופפים סביבן בלי ללמוד בהן.
לא ראינו שהצבא מטפל כיאות במשתמטים ובמשתמטות משירות.
לא ראינו שמשכורת החיילים הקרביים הגיעה לגובה הראוי. גם לא התמיכה במשפחותיהם של החיילים שזקוקים לתמיכה. במה חוסכים פה?
אני מסיר את הכובע בפני הרמטכ"ל. הוא מסיים את תפקידו בשלום. הייתי שמח אם היה עומד יותר על דרישות הביטחון ורוח צה"ל ורווחת חייליו.
אני מתפעל הרבה פחות מהמפכ"ל, גבר נאה, שתמיד מדיו מגוהצים להפליא. משום מה בימיו פשה הנגע בין ניצביו והם נופלים מן העץ המשטרתי כעלים בשלכת. הרציחות אינן נפתרות, ארגוני הפשע ממשיכים לפוצץ אלו את אלו בראש חוצות. המצב הביטחוני בנגב ובגליל רעוע.
ראש הממשלה עסוק מאד. אך דומה כי אינו עוסק בעיקר. בינתיים מפלגה גדולה אחת מונהגת בידי עבריין מורשע, מפלגה גדולה אחרת נתונה לחקירות ומעצרים. בכנסת מתמעטים, לטוב או לרע, הגנראלים מהצבא ומהמשטרה ומתווספים עוד ועוד עיתונאים. האם כל שעושים עתה בצמרת המדינה הם דברברת ויחסי ציבור?
ואם נשוב לשאלת הביטחון - כן, אני מודאג.
