בכתבה הקודמת הסברנו כי מנוי "חופשי פריפריה" - שמחירו 70 שקלים בלבד - מעניק כיסוי מוגבל בלבד: הוא אינו כולל את רכבת ישראל, מוגבל לטווח של 40 ק"מ, ואינו תקף בשטחים מטרופוליניים. נוסעי הפריפריה, שנדרשים לא פעם לנסיעות ארוכות או משולבות, גילו כי די בנסיעה אחת למרכז כדי להפוך את המנוי ללא משתלם.

הבעיה שלא מדברים עליה: תחנות המעבר מחוץ לתחום

על-פי ההגדרה הרשמית, מנוי "חופשי פריפריה" תקף רק כאשר גם תחנת המוצא וגם תחנת היעד מצויות בתוך "אזור 1" - אזור גאוגרפי מוגבל ובטווח של עד 40 ק"מ מהתחנה שבה בוצא התיקוף הראשון בכל יום נסיעה. אולם נוסעי התחבורה הציבורית יודעים את האמת המרה על בשרם: בניגוד למטרופולינים, בפריפריה אין תמיד קווים ישירים מנקודה לנקודה. כדי להגיע מיישוב ליישוב - נדרשת לעיתים החלפה באחת מהתחנות באמצע המסלול, ואלו ממוקמות לא פעם מחוץ לתחום התחולה, במה שמכונה ה"מובלעות" של "אזור 2" (המטרופולין). כך למשל, נסיעה בין שני יישובים סמוכים באזור הגליל המערבי - כמו נתיב השיירה וכרמיאל - מצריכה מעבר בתחנת צומת אחיהוד, שאינה כלולה באזור 1. באופן דומה, נסיעה מלוחמי הגטאות לאֶשחָר תאלץ את הנוסע לעבור בתחנה המרכזית בעכו ולהחליף שם אוטובוס. כך גם קורה בנסיעות מחריש לקרני שומרון (דרך צומת השרון), מבית שמש לכפר אדומים (דרך ירושלים) ובעוד מאות מקומות אחרים. כל אחת מהתחנות האלו משמשת כתחנת מעבר קריטית - אך מאחר שהיא נחשבת בתחום המטרופולין, הנוסע נדרש לשלם תוספת או לוותר מלכתחילה על המנוי הפריפריאלי. בפועל, נוסעים שמשתמשים רק בתחבורה אזורית, ובמרחק קצר יחסית - נאלצים לשלם תעריף מלא רק בשל החלפה שנכפתה עליהם, ומאבדים בפועל את ההנחה המגיעה לו.