הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפרסמת לראשונה סדרת נתונים מקיפה המבוססת על תיקופי נסיעות בפועל בתחבורה הציבורית. הנתונים הכוללים את מערכות התחבורה - אוטובוסים, רכבת קלה, כרמלית ורכבלית, אך לא את נתוני רכבת ישראל - מאפשרים לראשונה לבחון באופן מדויק כיצד הציבור באמת משתמש בתחבורה הציבורית, ולא כיצד היא מתוארת במסמכי מדיניות. המספרים מציירים תמונה ברורה: התחבורה הציבורית התאוששה ממשבר הקורונה, אך לא עברה שינוי עומק. השימוש בה נותר ממוקד, מוגבל בזמן ובמקום, ותלוי מאוד בקבוצות אוכלוסייה מסוימות. כלומר, התחבורה הציבורית הופכת לנחלת הצעירים ולמי שאין לו ברירה. פערים אזוריים חדים על-פי ניתוח נתוני הלמ"ס, כשני שלישים מתיקופי הנסיעות בישראל מתבצעים בערים הגדולות. מהנתונים בלוח הערים עולה שכ־65%–70% מכלל תיקופי הנסיעות מרוכזים בכ־20-15 הערים הגדולות (תל אביב, ירושלים, חיפה, בני ברק, פתח תקוה, אשדוד ועוד). בבחינה גאוגרפית ניכרים פערים גדולים: תל אביב וירושלים מובילות במספר הנסיעות, כל אחת עם עשרות מיליוני תיקופים בשנה. בירושלים נרשמה קפיצה חדה במיוחד מאז 2021, בין היתר בשל שילוב מזרח העיר במערכת התחבורה הציבורית. בערים חרדיות כמו בני ברק ובית שמש נשמר שימוש גבוה גם בתקופות משבר, עתות קורונה ומלחמה. בפריפריה נרשמת תלות גבוהה בקווים בודדים לצד שימוש נמוך יחסית. המסקנה ברורה: ככל שהשירות תדיר וזמין יותר - הציבור משתמש בו יותר. היכן שהשירות דל - הציבור פשוט מוותר. חזרה איטית לרמות שלפני הקורונה בשנת 2019 נרשמו בישראל כ־773 מיליון תיקופי נסיעות באוטובוסים - שנת שיא לפני פרוץ הקורונה. בשנת 2020, עם הסגרים והמעבר לעבודה מרחוק, צנח מספר הנסיעות ל־כ־484 מיליון בלבד - ירידה של כ־37%. מאז נרשמה התאוששות הדרגתית:

• בשנת 2021 - כ־586 מיליון נסיעות

• בשנת 2022 - כ־682 מיליון

• בשנת 2023 - כ־721 מיליון

• ובשנת 2024 - כ־770 מיליון תיקופים, כמעט זהה לרמת 2019.

הנתון הזה חשוב: נדרשו כמעט ארבע שנים כדי לחזור לרמת הביקוש שהייתה ערב הקורונה. מדובר בהתאוששות - אך לא בזינוק, וזאת למרות הגידול באוכלוסייה ושיפור השירות. האוטובוסים שולטים, היתר בשוליים למרות פיתוח הרכבות הקלות והמערכות המשלימות, האוטובוסים ממשיכים לשאת על גבם את התחבורה הציבורית. בשנת 2023: כ־95% מהנסיעות (לא כולל אלה של רכבת ישראל, כאמור) בוצעו באוטובוסים, כ־38 מיליון נסיעות בלבד בוצעו ברכבת הקלה בירושלים, כ־1.2 מיליון בכרמלית, וכ־1.4 מיליון ברכבלית. במונחים יחסיים, כל מערכות התחבורה שאינן אוטובוסים מהוות יחד פחות מ־5% מהשימוש הארצי. המשמעות ברורה: כל שינוי אמיתי בתחבורה הציבורית חייב לעבור דרך מערך האוטובוסים - ולא דרך מיזמים נקודתיים. מי באמת משתמש בתחבורה הציבורית הנתונים חושפים שינוי בהרכב הנוסעים. בשנת 2019: מבוגרים בתעריף רגיל היוו כ־59% מהנסיעות; תלמידים ונוער - כ־16%; סטודנטים - כ־7%; אזרחים ותיקים - כ־16%. בשנת 2023 התמונה השתנתה: חלקם של המבוגרים ירד לכ־53% (6- נקודות האחוז). חלקם של תלמידים ונוער עלה לכ־23% (7 נקודות האחוז), סטודנטים עלו לכ־8.5% (1.5 נקודת האחוז) ואזרחים ותיקים ירדו לכ־13% (3- נקודות האחוז) - למרות רפורמת "דרך שווה" שפטרה מתשלום בני 75 ומעלה. במקביל נרשמה קפיצה חדה במספר נסיעות של אנשים עם מוגבלות - מ־כ־5.7 מיליון ל־כ־14.8 מיליון בשנה - ככל הנראה בעקבות הרחבת ההטבות והנגשת השירות. המשמעות: התחבורה הציבורית הופכת בהדרגה לשירות של צעירים, סטודנטים ואוכלוסיות ללא רכב - ופחות של הציבור הרחב המשלם תשלום מלא עבור נסיעתו. שעות היום: שיא בבוקר, דעיכה בערב הפילוח השעתי מראה דפוס חד וברור:

• בשעות 09:00-06:00 נרשם שיא חד של נסיעות

• בין 12:00 ל-15:00 נרשם שיא משני

• משעות הערב חלה ירידה חדה

• בלילה - פחות מ־5% מהנסיעות היומיות

המשמעות היא שהתחבורה הציבורית בישראל משמשת בראש ובראשונה לנסיעות חובה: עבודה ולימודים. היא כמעט ואינה מתפקדת ככלי ניידות לפנאי, בילוי או סידורים בערב. ימי השבוע: שבת כמעט מחוץ למשחק גם חלוקת הנסיעות השבועית מציירת תמונה חד־משמעית:

• ימי ראשון עד חמישי - כ־90 אחוז מכלל הנסיעות

• יום שישי - כ־8-7 אחוזים

• שבת (כולל מוצ"ש) - כ־2% בלבד

למרות שחרדים רבים חוזרים לבתיהם באוטובוסים במוצ"ש, בפועל מדובר בהיקף שולי שאינו משנה את התמונה הכללית. התחבורה הציבורית בישראל עדיין פועלת בעיקר כחמישה ימים בשבוע. מה הנתונים מלמדים באמת הנתונים אינם מצביעים על מהפכה בתחבורה הציבורית, אלא על התאוששות מוגבלת: ✔ חזרה לרמות טרום־קורונה ✔ גידול בשימוש של צעירים ✔ עלייה בשימוש באזורים עירוניים ✖ אין מעבר רחב מרכב פרטי ✖ אין שימוש משמעותי בשעות הערב ובסופ"ש ✖ אין שינוי עומק בפריפריה התחבורה הציבורית בישראל ממשיכה להיות שירות הכרחי - לא מועדף. נתוני הלמ"ס מציבים תמונה מפוכחת: התחבורה הציבורית חזרה לתפקוד, אך לא שינתה את דפוסי החיים. היא משרתת בעיקר מי שחייב להשתמש בה, בשעות קבועות, ובאזורים מסוימים בלבד. בלי שינוי בתדירות, בתכנון המסלולים, בפריסה ובזמינות, התחבורה הציבורית תישאר פתרון חלקי, ולא חלופה אמיתית לרכב הפרטי.