ח"כ סמיר בן סעיד (חד"ש-תע"ל) אמר כי אם במיתר יש בעיה אז מה יגידו השכנים מהחברה הערבית. הוא הוסיף כי יש בעיה קריטית בתחבורה הציבורית, וכי פנה בעבר לשרת התחבורה ולא קיבל מענה באשר לתדירות ותחנות אוטובוס: "חלק מהילדים באים לבית הספר על גמלים וחמורים עד היום". ח"כ אלי דלל (ליכוד) אמר כי מה שמפריע לו זה הגישה של ילדים לבתי ספר, ולמרות שחלקם מגיעים מכפרים בלתי מוכרים ומאזורים בהם אין שבילים או מדרכות, צריך לתת על זה את הדעת כי ילד, לא משנה מאיזה מגזר הוא, צריך להגיע בבטחה לבית הספר. נציגת המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים, יעלה רענן, אמרה כי התחבורה הציבורית היא החמצן של הנשים הבדואיות, לא רק לסטודנטיות אלא גם לנשים שצריכות לצאת לעבודה והתחבורה הציבורית מהווה חסם. היא ציינה כי הבקשה היא רק לשים תחנות אוטובוס, כדי לאפשר להן לעלות על אוטובוסים שגם ככה עוברים בכבישי הדרום. ח"כ עדי עזוז (יש עתיד) הוסיפה כי אין ספק שנגישות תחבורה ציבורית זה דבר בסיסי, שכן לא לכולם יש רכב ולכולם יש זכות לחופש תנועה. על הטענה הזו חיזקו מסמכי הרקע זווית חברתית חדה במיוחד: נטען בהם כי נגישות לתחבורה ציבורית היא אחד המנבאים המרכזיים ליציאה לעבודה, במיוחד אצל נשים בחברות מסורתיות. לפי אותם נתונים, שיעור התעסוקה בקרב נשים בדואיות בנגב בשנים 2019 עד 2021 עמד על כ-21% עד 25% בלבד, לעומת כ-83% בקרב נשים יהודיות. במסמך הובאה גם דוגמה למסע יומי שמגיע ל“אירוע” של שש שעות הלוך וחזור, בגלל היעדר תחנות קרובות והמתנות ארוכות להסעות מזדמנות. תושבת נתיבות שרה חימי סיפרה כי הגיעה הבוקר בתחבורה ציבורית לירושלים ואמרה: "אני חושבת שמי שמחליט על קווי אוטובוס במשרד התחבורה מעולם לא נסעו באוטובוסים. הדרך לבסיסים בדרום שלוקחת באוטו 40 דקות נמשכת לחיילים בתחבורה ציבורית 3 שעות. בנתיבות יש ריכוז חרדי מתפתח אבל קווי תחבורה ציבורית שואפים לאפס. ויתרתי על לימודים במכללה לשוטרים כי לא היה לי איך להגיע לבית שמש". היא קראה לנציגי הממשלה לעזוב את הרכב ולהגיע לשטח ולראות בעצמם איך זה להשתמש בתחבורה ציבורית. במשרד התחבורה מרבים לדבר על "רמת שירות", וגם לזה יש שפה מספרית. לפי מסמך מקצועי שהוגש לוועדה, רף זמן של 40 דקות הוגדר כזמן הגעה רצוי, ו“קו תדיר” הוגדר כקו שבו מתקיימות לפחות שש נסיעות בשעה. באותו מנגנון מדידה נקבע גם כלל נוקב: אם זמן הנסיעה בתחבורה ציבורית גדול פי שלושה או יותר מזמן הנסיעה ברכב פרטי, הציון יורד לאפס. זו אינה פרשנות של מתנגדים, אלא תיאור של סרגל שהמערכת עצמה משתמשת בו בבואה להעריך נגישות ותחרותיות. במילים אחרות, העדות על “40 דקות מול 3 שעות” מתיישבת עם כשל שהשיטה עצמה מגדירה כחמור ביותר. נציג אור ירוק, דין שטיינבך, אמר כי כבישי הדרום מופקרים ופתרון אחד הוא טכנולוגי, אבל הוא לא מספיק כי פוגעים במצלמות וחייבים להגביר נוכחות שוטרים בכבישים, ופתרון שני הוא השקעה בתשתית. מסמך העמדה שהוגש מטעם העמותה הרחיב: כבישי באר שבע והנגב הצפוני מתוארים שם כבעלי תשתיות ברמה נמוכה, קטעים שאינם מוארים, היעדר מעקה הפרדה פיזי, וחוסר משילות שמתבטא גם בהשחתה וגניבה של מצלמות. באותו מסמך נכתב כי בשנתיים 2024 עד 2025 נהרגו במחוז הדרום 70 בני אדם ו 279 נפצעו קשה, וכי מחוז הדרום הוא המחוז עם המספר הגבוה ביותר של ילדים שנהרגו בשנתיים הללו. נציגת תנועת עתיד לעוטף, נעה דוד, ביקשה להחזיר תדירות של רכבות במשך כל היום לירושלים ורחובות, ולהשקיע בסנכרון קווים מזינים לרכבת. מסמך שהוגש מטעם גורמים אזרחיים תרגם את הבקשה הזו לשתי דוגמאות קונקרטיות. הראשונה הוגדרה “עיוות ירושלים”: לפי הטענה, חוסר סנכרון של שתי דקות בלבד בתחנת ההגנה מאריך את הנסיעה לירושלים בכחצי שעה בכיוון אחד לעומת החזרה. השנייה נוגעת לקישוריות לרחובות ולוד: פער תזמון של ארבע דקות בלבד בתחנת אשקלון, כך נטען, גורר המתנה של כמעט שעה לרכבת המשך. הכותבים קבעו שההתאמות הנדרשות הן טכניות ומינוריות, אך ההשפעה מצטברת לאלפי שעות המתנה מדי שבוע. נציג מועצת התלמידים ותושב דימונה, איתן אטיאס, סיפר: "הנגב הוא הבית שלי, בו נולדתי וגדלתי ובו אני רוצה להמשיך לגור, אבל היום המצב לא משאיר ברירה. כדי להגיע לפה היום הייתי צריך לצאת בשש בבוקר ולהוציא את אימא שלי, כי אין אוטובוס לתחנה שנמצאת שש דקות מהבית". נציגת מרכז השלטון המקומי, דנה דקו מדנס, אמרה כי לרשויות המקומיות יש היכרות טובה עם השטח בנגב, והן יודעות להעלות פערים אבל אין להן כמעט סמכויות בתחבורה ציבורית. לדבריה, נכון לתת לרשויות להיות יותר מעורבות בתכנון, כי הן מכירות את צרכי האוכלוסייה, ונכון לבחון לתת להן סמכויות להפעיל מערך תחבורה משלים ולגבות כסף". לטענות שעלו בדיון התייחס נציג משרד התחבורה, ולדימיר סימון, שאמר כי המשרד רואה חשיבות רבה מאוד בהשקעה בדרום, בתמימות דעים עם האוצר. הוא ציין שורה של מהלכים בהם תכנון רכבת באר שבע דימונה אילת, סיכום תקציבי לקידום רכבת קלה בבאר שבע, מחלפון רמת חובב, טיפול בכביש 40 בין טללים לעיר הבה"דים, השקעת 350 מיליון שקל בחבל תקומה ועוד. עוד הוא ציין כי במסגרת המאמץ של השרה והמנכ"ל הסיכום התקציבי של 2026 כולל הרחבת כביש 6 בין מאחז לבית קמה, והעריך כי השלמת המיזם תארך 3 שנים. ח"כ יוראי להב הרצנו (יש עתיד) שאל אם במשרד התחבורה יודעים מה נזקי הפקקים, וציין כי מדובר בכ 16 מיליארד שקל בשנה. "אם המדינה לא תצא מגדרה לגרום לנו להשאיר את הרכב בבית ולעבור לתחבורה ציבורית נהייה תוקעים בפקק אין סופי", אמר. סימון השיב כי יש סיכום על תכנון קו רכבת מהיר מבאר שבע לנתב"ג ולתל אביב, כשזמן ההגעה מבאר שבע לנתב"ג יקוצר בחצי, בקו שבו יושקעו למעלה מ 15 מיליארד שקל. מנהל אגף רישוי ותפעול תחבורה ציבורית במשרד התחבורה, עמיחי לוי, הוסיף כי המשרד רואה צורך להשקיע יותר בתחבורה ציבורית בדרום, ובחומש האחרון ישנה תוספת משמעותית לכל ערי הנגב, כולל בתקציב הנוכחי, וכן תקציב לשיפור שירות בעוטף. באשר לאמינות אמר כי המשרד עושה מאמצים לשיפור ומקיים מעקב הדוק על חברות התחבורה הציבורית, כולל הטלת קנסות כבדים. אלא שכאן התחדדה נקודת החיכוך המרכזית: הדיון עבר משפה של “תוכניות” לשפה של “ביצוע”. ח"כ להב הרצנו התפרץ לדברים ואמר כי הוא שומע סיסמאות, וביקש נתונים על קנסות והיקף האכיפה בפועל. היו"ר דנינו ביקש לאפשר לנציגי המשרד להשלים את דבריהם, וח"כ להב הרצנו מחה ואמר כי אם אי-אפשר לשאול שאלות אין טעם בדיון. בעקבות ההפרעות החליט דנינו לסגור את הדיון, ואמר כי לא רק השאלות של להב הרצנו חשובות וכי צריך לתת מענה גם לשאלות שהעלו נציגי הציבור.