הספר מחולק ל-ג' חלקים: שירי אהבה, שירי התבוננות המשורר בנפשו ובמצבו בעולם - פרק הכולל את התייחדותו עם השירה - ופרק שלישי, החברתי. כאן המשורר פונה כולו אל מחוצה לו ורושם את שעיניו רואות בתחום החברתי. זה, אם כן, פרק של מחאה חברתית, על "כח המיעוט למוסר, לצדק", על רדיפת הבצע האוכלת בחברה כל חלקה טובה, על תחלואי העולם, ניצול עובדים, דיכוי נשים - המשורר הולך ופורט תלונותיו בכל תחום ותחום של חיי החברה בה הוא חי. הוא רואה את האנוכיות המניעה את מעשי האנשים, את רדידות המחשבה, מסכית לשיחות התפלות, מתבונן מרחוק במוסר החברתי, בחוסר ההתחשבות בזולת הפושה בחברה - ומוסיף שורות רבות על יתר המרעין הבישין וענייני מורסה חברתית. התמונה עגומה מאוד, הייתי אומר כי המתואר הוא על סף ייאוש, ואין כל אור באפלה, בה עולמנו וארצנו מוכים. בכל שולט אי-צדק סוציאלי, סגידה לממון, ועוד מיני רעה חולה. באחת, המשורר הופך נביא: הוא מצליף בעם ומכהה בו בדברי מוסר, מכה בו על סגידתו לבעל, לממון, בגינה איש את רעהו חיים בלעו. המשורר רואה בכאב רב את תחלואי הזמן, ותוהה מה יעלה בגורל חברה כזו בעוד 50, 100, 1,000 שנה (עמ' 171-170): אנו באנו ארצה, - אך כאן הקבילונו פני המציאות, - ואין לכל אלה מרפא, לא קם המנחם, אין תקומה ואין תוחלת. המשורר איננו מרפה, אין בידיו לחדול מלהצליף, בכוח בטוי רב עוצמה, בחברה על הָעַוְלוֹת והקטנוניות שתקפו את העם. והמשורר מסכם (עמ' 160): "וכך קמנו (הרמז לשיר של אמיר גלבוע, כמובן), והפכנו לעם, / של אנשים נפרדים, /...איש לעצמו, ...לטרדות יומו/, ...ללא אחוה, ללא שויון/...של איש הישר בעיניו יעשה / עִם גסות הרוח, חוסר ההתחשבות, האלימות המילולית, /... כך קם הָעַם היהודי בארצו". אין מה לומר, חזות שחורה. נ. ב: רשימה זו נכתבה ביום שכוך האש ביערות הכרמל - מחזה אימים שכל העם עקב אחריו בחרדה ובדאגה, בצער על אובדן חיים, בהתפעלות מנער מתנדב שנשרף בלהבות, מאנשים שחשו להציל; יום אחר שכוך הלהבות שעמים רבים חשו ומיהרו לעזור לנו לכבות, רוסים, מצרים, ירדנים, טורקים, אפילו הפלשתינים הציעו עזרתם - בולגרים, אזרבאייז'אנים, ידידתנו הגדולה ארה"ב ועוד. אז לא ממש הכל אבוד עם האנושות הזאת - יש אור באפלה, מבחוץ ומבפנים - לא הייתי מאחל לנו, אבל מי יודע, אולי אם האש הייתה מוסיפה מעט להשתולל, אפילו האירנים היו אולי עוד מציעים עזרה... מכל מקום, כמו בעתות אחרות של מצוקה לאומית, מצאנו כי העם המפורד הזה לבו פעם גם הפעם כלב אחד.

בספר 190 עמוד, וחלקים אחדים, כשכל אחד מהם נושא אופי אחר ועוסק במתחם תימטי אחר. יש שירי טבע, ההולכים עם מי הגיחון לאט - שירי טבע מואנשים, בהם "שִׂיחַ מֵרִים כַּפּוֹתָיו /בְּמִשְׁאֶלֶת לֵב דּוֹמֶמֶת": ובל נרחיק עדותנו, הביטוי המצוטט מזכיר את שירי ŝu-ila, שירי נשיאת הכף השומרים-אכדיים, בהם המתפלל נושא כפיו בתפילה (עמ' 84): "כַּפּוֹת יְרֻקּוֹת נְשׂוּאוֹת / מִתּוֹךְ חֶלְקַת אֲדָמָה צְחִיחָה/ שִׂיחַ מֵרִים כַּפּוֹתָיו / בְּמִשְׁאֶלֶת לֵב דּוֹמֶמֶת": אסטלת בזלת של תבליט נשיאת כפיים (אל amaŝ Ṡ, אל השמש?) מצוי במוזיאון חצור (אנציקלופדיה לחפירות ב', עמ' 160). נראה כי מקור המחווה הוא בנשיאת כפיים של הפונה אל המלך, האדון, הן בבקשה שייתן דבר, הן כצורת התגוננות, להסיר מעליו את המארה (עניין נשיאת הכפיים, שמקורו כנראה במזרח - העניין ראוי למחקר - עבר בירושה, כדברים חשובים אחרים בדומה, מהשומרים לישראל - ספרות ענפה ביהדות עוסקת בנשיאת כפיים, כגון של הכהנים). יש שירי ארס פואטיקה (עמ' 94): "פני השירה פצועות/...והמשורר יוצא לגונן"...ואת "שברי פני השירה ללקט". שיר מוקדש לדוד אבידן. בעמ' 105 שיר ארס פואטי נוסף (בין רבים): המשורר מתכנן כתיבתו: "פַּעֲמוֹנֵי מִלִּים, צִלְצוּלֵי לָשׁוֹן, / צְלִיל וְצֶבַע אֲשִׂיא בִּשְׂפַת הַשִּׁיר". זו מין תוכנית עבודה לכתיבת שירים. אך כל זה כנושא נפרד ראוי שיזכה לטיפול במאמר לעצמו. עלינו לציין כי אין ניתן לעמוד על כל מגוון נושאי השירים בספר. שירים רבים נעים על מישור המופשט, ושורה עליהם השראת שירה עילאית (המופשט שבשירים עולה כמובן בקנה אחד עם טבע הציור על העטיפה שהוזכר כבר ברישא). אחד הקווים החזקים בשירים האחרים - מחוץ לשירי האהבה - מהווים שירי מתן דין וחשבון של האדם לעצמו על חייו, נצחונותיו וכשלונותיו, על כל אשר לו בחייו. "הָיִיתִי יֶלֶד גִּבּוֹר בָּאַגָּדוֹת...הֲקִיצוֹתִי וְאֵינֶנִּי גִּבּוֹר. אַגָּדוֹת עֲקָרוֹת, בַּגְרוּתִי הַמְּבִישָׁה..." (עמ' 69) - מציין המשורר בכנותו הזועקת, עדות להתפכחות מכמירה. במקום אחר (עמ' 67) הוא מתייחס לשגרה, לאפרוריות עימן, בתוכו וגם מחוץ לו, על הלב להשלים.

אכן, השיר השני בספר ("ואיך תעמוד האהבה לבנה") עולה בקנה אחד, לפחות בעיני כותב שורות אלה, עם הציור. כי מה, לפי השיר, האמת הנוקבת של אותה אהבה? האמת של אותה אהבה מורכבת מתשוקה אדומה גואה - כשאיש ואישה מתלקחים בתשוקה, איש ואישה נִצָּתִים בבשרים. עיקר תוכן האהבה ומהותה הם פיסיים, אם כן, בשירה זו: כאמור בספר בראשית ב', כ"ד: עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד: כאמור, איש ידבק באשתו "ערומים דבוקים". וכך, בצו מראשית בריאתם כבולים הם יחדיו בעבותות אהבה, כבולים באזיקים אלה של חוקי הטבע. היצר, הנעזר בכבילה ביופי האישה והחשק, הופך את האישה לכוח טבע ראשוני, ולא כולה לטוב. אלף פנים לה, מהם המשורר מתייחד במיוחד עם דמות דלילה (עמ' 19), האוסר את הגבר ביופייה המסנור ("יופיך אסרני, דלילה") עד כי הִיא תִשְׁוֶה בעיניו לאלילה, מוקסם למראה עפריה (עמ' 19). דלילה זו מושווית ללביאה, כבתמונתו המפורסמת (ראה מעלה) של Ferdinand Khnopff - The Caress ¹ (Images of Evil and Fascinating Women, by Patrick Bede, Mayflower Books, 1979), עמוד 18. כשהגבר כורע לרגליה של האישה-נמרה, מבקשה, תלוי במבט חן בעיניה, בְּמֶחְוַת ידה הרומזת שהוא התקבל ויזכה לחסד מיד גבירתו, הרי שלבו נוטה לבכי מרוב אושר. כי היחס בין כל אישה וגבר הוא כיחס שמשון ודלילה - בחסדה הוא חי ולניע אצבעה ימות, שהרי יודעת היא כי הוא תלוי בה וברצונה וברחמיה על היזקקותו הגורלית האינסופית לה. הוא "חדל אונים מלפני רצונה" של הגברת. הוא שמשון, הוא ארי, הוא שבוי, ככתוב (עמ' 20) כי הוא "על מיטתה מוטל כארי בשביו". הוא שבוי בידה ו"חדל אונים מלחלץ את עצמו, מפני האבדון": כי הוא (עמ' 22) "עבד לגופו". ניטל עליו לעמוד מול "שריון ליבה מתכת" (עמ' 30) (הכוונה כמובן ל-Belle Dame Sans Merci, האישה היפה חסרת הרחמים). זו אהבה מסכנה. ממה היא עשויה? (עמ' 31): מכניעתו לשגיונותיה? בֶּהֱיוֹתוֹ כושל באהבה אבודה? מעריצותה (שם): בקיצור, הוא רוצה בה, רתוק אליה, בעוד הוא נושא בלבו "לענה חיה" (עמ' 33). הוא נושא את רעב הגוף אליה, (עמ' 34) כי בחמוקי גוה הוא רואה את אושרו (עמ' 35): וכואב הוא את האבדן של הבלתי ניתן להשגה - תרתי משמע. דפים עוברים עד שהמשורר סוף-סוף נמצא מתפכח - והוא מתעורר מעוורונו למציאות. הנחשקת, לשונה רמייה, כולה אך כחש: בנועם פניה היא מוליכתו שולל: ברצונה היא מובילתו בנתיבי תועלתה (עמ' 37). מעטים בספר רגעי הנוחם (עמ' 38): העלבון נרפא, שוכך הזעף: באות שעות נחמה, פיוס, מחילה. אלה השעות לגביהן המשורר מדווח כי "הַלַּיְלָה עָלֵינוּ יָרַד / וּתְשׁוּקָתֵנוּ פֶּרֶא /... הֵמֵסָּה הַתְּשׁוּקָה אוֹתָנוּ לְשַׁעֲוָה אַחַת" - לא לבשר אחד, שהוא חם ונוסך קרבה ונחמה אמיתית, אלא רק שעווה קרה חסרת חיות.