זרוע האבירים היא שרשרת הפיקוד של המפקדים הטבעיים, האליטה הצבאית, שתפקידה לבצע את משימות האש והדם העיקריות, להוביל את הצבא לקרב, לקבוע נורמות לחימה ולפקד על ״האספסוף החמוש״, שרק שליטים מעטים בהיסטוריה לא קראו אותו לדגל מחשש שמא יפעל נגד השליטים אם לא יהיה מגויס בזמן המלחמה כפי שפעלו ברוסיה ב-1917, ופועלים היום בישראל. תחילתה של הזרוע הזאת במנהיגים הטבעיים של חבורות המלקטים והציידים, שהתקיימו לפני עשרות אלפי שנים. בחבורות האלה התפתח ה״הומו-סאפיינס״. האביר הקמאי ניחן בקודים של התנהגות, שמאפייניה הם תחושת אחריות לשרידות החבורה, וראיית המשותף שבין שרידותו האישית לשרידות חבריו המקבלים את מנהיגותו. האציל הקמאי, שהיה מנהיג טבעי, היה נושא את פלא האבולוציה במעבר מן הקוף לאדם, בזמן אבולוציוני קצר יחסית, ורב-תהפוכות. לתפקידו זה ייעדה אותו אבולוציה של מיליוני שנים, הגֶנים שלו ומבנה אישיותו. הם האחראיים לתבונת המעשה שלו. אין הוא תוצר של הארגון הפוליטי והצבאי בן עשרת אלפים השנים, ואין הוא כפוף לחוקי הארגון של הציביליזציה הפוליטית-צבאית. יש לו כריזמה טבעית, כושר להפעיל אנשים בתנאֵי סכנה. במסעות הציד הקמאי, כמו בקרבות של הציביליזציה הנוכחית, הוא היה טקטיקן טבעי. מוסד האבירות, שימיו כימי ההומו, כחמישה מיליון שנים, נשא בחובו את האופי הדמוקרטי הטבעי של חבורות בני-האדם ששרדו מיליוני שנים. כל חבורת ציד טבעית בחרה את המנהיג על-פי הכריזמה שלו וכישוריו לשמור על שרידותה ושרידות מורשת הדורות. חבורות טבעיות, שהיו להן מנהיגים נועזים מאוד ואף מתאבדים, לא אחראיים, לא שרדו, וסביר להניח שחבורות רבות פלטו מתוכן את המנהיגים הבלתי-שפויים שאיימו על שרידותן.

מקבלי ההחלטות של הציביליזציה הפוליטית-צבאית-מיתולוגית שלנו פוחדים מהאבירים, בגלל מעמדם הבלתי-תלוי, אבל הם גם תלויים בהם מאותה סיבה. כמה אבירים מפורסמים היו גם מקבלי החלטות, והם הובילו את עמיהם לניצחונות כבירים במלחמות שדם רב נשפך בהן. אחרים שֵרתו את מקבלי ההחלטות הפוליטיים או לחמו נגדם, ורובם נבלעו בארגונים הצבאיים, בעוד אנשי הזרוע האידֵאולוגית מדכאים אותם. רובם לא מיצו את יכולתם. מלחמה יום-יומית נטושה בעידן הפוליטי בין הזרוע האידאולוגית לזרוע האבירות בכל מדינה, בכל צבא ובכל רגע. אין סימטריה בין שני המחנות, ואין זה מאבק הוגן: האבירים מזלזלים באנשי הזרוע האידאולוגית, רואים בהם פחדני-קרב, סוכני-חרש ומלשינים, ומנסים להיפטר מהם ביחידות שלהם או להגביל את מעמדם, ואנשי הזרוע האידאולוגית מתייחסים לאבירים בהערצה-שנאה-פחד, אינם נאבקים נגדם בגלוי, ומסרסים אותם בסתר. בימי מלחמה צוברים האבירים יוקרה, ובה בעת נחשפות החולשות של אנשי הזרוע האידאולוגית, שהגיעו לעמדות פיקוד קרביות. לעומת זאת בימי שלום מתחזק מעמדם של אנשי הזרוע האידאולוגית, בעלי-הברית של ראשי המערכת הפוליטית. במלחמה זו אין לאבירים בטווח הארוך כל סיכוי. לאויביהם, בעלי השררה ומשרתיהם האידאולוגיים, אין קודים של התנהגות. כל האמצעים כשרים בעיניהם והם אמני המניפולציה הפוליטית. בידם השלטון הפוליטי והתקציב לצבא. מחוץ לשדה הקרב הצבאי, במאבקים הארגוניים, יש למניפולציה הפוליטית יתרון מוחלט על כל תכונה אחרת. ככל שאביר מתקדם בשרשרת הפיקוד, גובר עליו הלחץ לגלות נאמנות למפקדים שמעליו ולראשי המערכת הפוליטית. אבירים לא מעטים השתעשעו בתקוָה שיוכלו גם להיות נאמנים לראשי המערכות וגם אחראים למטרות. דבר זה הוא כמעט בלתי אפשרי עקב הזמן הרב שגוזל העיסוק בטיפוח נאמנות. האלוף שמואל גונן (גורודיש), שהיה מפקד פיקוד הדרום במלחמת יום הכיפורים, התחיל את דרכו בצה״ל כאיש זרוע האבירים. כדי להיות מפקד חטיבת שריון, היה עליו להיות נאמן למפקד גייסות השריון, האלוף ישראל טל. אבל כאשר מונה למפקד פיקוד הדרום היה עליו להיות נאמן לראש הממשלה גולדה מאיר, לשר הביטחון משה דיין, לרמטכ״ל דוד אלעזר ולסגן הרמטכ״ל ישראל טל. את נאמנותו להם היה עליו לטפח בלי הרף ולוודא שהם גם יֵדעו עליה. את מיטב זמנו ואת האנרגיה הנפשית שלו הקדיש לטיפוח נאמנותו להם, והוא השקיע את רוב דאגתו על-מנת שנאמנות זו תגיע לידיעתם. כך לא נותר לו די זמן לעשות את אשר היה עליו לעשות על-מנת שכוחות צה״ל יהיו במיטבם בפרוץ המלחמה ב-6 באוקטובר 1973, ובמלחמה עצמה הוא לא פיקד למעשה על הגייסות כי משימות הנאמנות, תכנונן וביצוען, גזלו חלק ניכר מזמנו, ומהאנרגיה הנפשית שלו.

מפקד חיל האויר לשעבר, האלוף (מיל׳) אביהו בן-נון, דיבר בדצמבר 1991 על ליקויי תִפקודם של מקבלי ההחלטות הפוליטיים הישראלים, וטען שתוצאתם היא סיכון ביטחוני. מקבלי ההחלטות הגיבו מהר, וכפו על בן-נון להתנצל. שר הביטחון משה ארנס הכריז בטלוויזיה שאלמלי התנצל בן-נון היה מדיח אותו מצה״ל בו ביום, אף כי הוא עמד להשתחרר לאחר ימים אחדים. הרמטכ״ל, רב-אלוף אהוד ברק, הצדיק את המערכת הפוליטית. העימות בין בן-נון – אדם שהגיע למעמדו הודות למנהיגותו הקרבית והֶשגיו בשדות הקרב – ובין ראשי המערכת הפוליטית, שרובם הגיעו למה שהגיעו במניפולציות מפלגתיות, והרמטכ״ל, שאנשים אלה מינו אותו, הוא סמל לעימות שבין זרוע האבירים (האליטה הביטחונית) לזרוע האידאולוגית (המשרתת את המערכת הפוליטית). השרים, שראו בהתבטאויותיו של בן-נון סיכון לדמוקרטיה הישראלית, צדקו מבחינתם. בן-נון, שראה בתפקודם של השרים סיכון לשרידותה של מדינת ישראל, צדק גם הוא.

עם זרוע האבירים נמנו המפקדים הקרביים הידועים בהיסטוריה, כגון יהושע בן-נון, אלכסנדר מוקדון, יהודה המכבי, חניבעל, סקיפּיוֹ אפריקנוּס, יוליוס קיסר, בר-כוכבא, בליזריוס, צלאח א-דין, ג׳ינגיס חאן, פרידריך הגדול, חוסה דה סן מרטין, נפוליאון, פאטון וגם חיילים פשוטים שנטלו מנהיגות תוך-כדי הקרבות אבל שמם אבד. רבים מגיבורי המלחמה המפורסמים לא נמנו עם זרוע האבירים ולא היו גיבורים באמת, אלא מונו לתפקידי הגיבורים לפני שפרצה המלחמה, ולא היה כל קשר בין גבורתם הרשמית ובין תפקודם למעשה. צבי זמיר מונה, בדצמבר 1947, למפקד גדוד בפלמ״ח, והיה זה מינוי לגיבור-מלחמה. על-אף ליקויי תפקודו בקרבות נבי דניאל ורכס התותחים ב-1948, הוא נמנה עם מפקדי הגדודים במלחמת העצמאות, ועם החבורה המצומצמת של המג״דים של הפלמ״ח; מקומו בפנתיאון הלאומי מובטח, ובעיני הזרוע האידאולוגית הוא חלק ממגש הכסף שעליו ניתנה מדינת היהודים. צרכני המיתוסים, ואפילו אלה שראו את בריחתו משדות הקרב, מקבלים את סיפורי גבורתו ומאמינים בהם. הזרוע האידאולוגית כובשת לחבריה תפקידי יוקרה בשרשרת הפיקוד הקרבי, מפיצה מיתוסים ולוחמת באלה שמנסים לשבור אותם.

תפקיד הזרוע האינטלקטואלית הוא להטיל ספק ולמרוד במוסכמות. במערכת הביטחון תפקידה לבנות את הצבא, להכינו למלחמה, לפתח אמצעי-לחימה, לייעץ לפיקוד העליון איך לנהל את המלחמה, לייעץ לאליטה הלוחמת (וגם לאנשי הזרוע האידאולוגית שהסתננו לאליטה זאת) איך לנהל את הקרבות, לחקור את המלחמות ולהפיק מהן לקחים, עד כמה שניתן בכלל להפיק לקחים. תוצרת של התופעה הזו היא רעיונות, פתרונות ותֵאוֹריות. מחשבתה ביקורתית כלפי כל דבר, גם כלפי עצמה. נראה שבהיסטוריה האנושית היו האינטלקטואלים מחוללי המהפכות. תפקידם זה מצדיק את הקביעה שאין מהפכה אלא מהפכה אינטלקטואלית. כאלה היו המהפכות של אברהם בן תרח ושל משה בן עמרם, שחוללו את עמנו, כזאת הייתה המהפכה שחולל רוג׳ר בייקון, שגילה את נוסחת אבקת השרֵפה במאה השלוש-עשרה וחולל את המעבר מאמצעי לחימה מכניים לאמצעי לחימה כימיים. האינטלקטואלים היו נושאי המעבר מעידן הציד לעידן ייצור המזון והחיים במערכות הפוליטיות. הם בייתו את הדגנים, הקִטניות ובעלי החיים והביאו להתפוצצות אוכלוסייה לפני עשרות אלפי שנים, ולכינון הארגון הפוליטי של אוכלוסיות גדולות. לולא הם, היינו חיים עד היום בגן-העדן או בגיהינום הקמאי. בעזרתם (בעיקר בגלל 'התקרנפותם') הגיע המין האנושי, בתחילת המאה העשרים ואחת, לאפשרות הרֵיאלית של קִצוֹ. הזרוע האינטלקטואלית מעניקה למערכת הפוליטית את הסיכוי להשיג את מטרותיה בלי מלחמות, או במלחמות מהירות וקלות יחסית. היא אִפשרה לארצות-הברית ולבעלות-בריתה לסיים את המלחמה נגד יפן בשתי פצצות אטום, בסוף מלחמת-העולם השנייה; היא העמידה לרשות ארצות-הברית ובעלות-בריתה את האמצעים שבהם הביסו את מיליון וחצי חיילי עירק ב-1991, בחמישים יום, וכמעט בלי אבדות למנצחים.

ראשי המדינות ומפקדי הצבאות, לפחות בעלי תבונת המעשה שבהם, משתדלים להֵעזר בזרוע האינטלקטואלית בפיתוח אמצעי לחימה, אבל להימנע מהם בארגון הצבא, ניהול המלחמה והפקת לקחים, מפני שהם חוששים ממנה ואינם מבינים את לשונה. הם מנסים להסתייע בידע של האינטלקטואלים בעוד הם מנטרלים את הביקורתיות שלהם. אין הם מבינים – ורוב האינטלקטואלים אינם מבינים אף הם – שבלא ביקורת עצמית אין אינטלקטואליזם. הקברניטים מעוניָנים להפוך את הזרוע האינטלקטואלית לזרוע מקצועית, קצוצת-כנף, כפופה להם ומשרתת את מטרותיהם השׂרידותיות. הם מסרסים ו'מקרנפים' את האינטלקטואלים, וכך באות לעולם שתי תופעות: המשכילים האנטי-אינטלקטואלים, ומאידך בגידת האינטלקטואלים. שתי תופעות אלו הן האיום העיקרי על שרידות המדינות ועל המשך החיים עלי-אדמות. הסתאבותה של ישראל והסתאבותו של צה״ל בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, והמשך התהליך הזה עד כתיבת שורות אלה, בספטמבר 2024, שגרמה למגה פיגוע ב-7 באוקטובר 2023, היו בעיקר תוצאה של שתי תופעות אלה. אילולא הן, היו הגורמים הישירים והידועים האחרים נעלמים או מוחלשים מאוד. עם הזרוע האינטלקטואלית נמנים הממציאים ואנשי המדע, שהשתתפו בפיתוח אמצעֵי הלחימה בכל הדורות. רק אינטלקטואלים מעטים נקלטו בארגונים הצבאיים והשפיעו עליהם, ושניים מהמפורסמים שבהם היו הגנרל-לויטננט גרהרד פון-שרנהורסט והגנרל קרל פיליפ גוטפריד פון-קלאוזביץ, שפרוסיה קיבלה את רעיונותיהם. בריטניה, לעומת זאת, דחתה את רעיונותיהם של מייג׳ור-ג'נרל ג׳ון פרדריק, צ׳ארלס פולר ומייג׳ור בזיל הנרי לידל הַרט. ראשי הצבא הבריטי לא נֵאותו להשאיר את לידל הארט בצבא אחרי מלחמת-העולם הראשונה, ואפילו סֵרבו לקלוט אותו במחלקת ההיסטוריה הצבאית. ראשי הצבא האיטלקי דחו את רעיונותיו של נביא הלוחמה האווירית, הגנרל ג׳וּליו דוּאֶה. ראשי הצבא האמריקני לא קיבלו את הרעיונות על הלוחמה האווירית של הגנרל ויליאם מיטשל, וראשי צה״ל סילקו משורותיו את אל״מ ד״ר עמנואל ולד אחרי מלחמת לבנון הראשונה.

״האספסוף החמוש״ הוא ציבור נושאי הכלים, ״הראשים הקטנים״, ממלאי הפקודות, שגוויותיהם ממלאות את שדות הקרב. ״בשר התותחים״ שֵרת את כל הצבאות, עשה את העבודות השחורות, מִלֵּא את התפקידים הבזויים והקריב את חייו למען המולדת מבלי שהבין מדוע. השימוש בו דומה לשימוש בבעלי-חיים ובאמצעי לחימה. ככל שאמצעי הלחימה מתוחכמים יותר כך פוחת הצורך באספסוף החמוש בשדה הקרב, ובכל-זאת אין הוא מקבל שחרור מהשרות הצבאי.. ראשי שלוש הזרועות האחרות, המעוניָנים להגדיל את עוצמתם הפוליטית, מרחיבים את שורות הצבא במגויָסים מן הזרוע הרביעית, ולכן יש בצבא אבטלה סמויה וגלויה, ויעילות פוחתת והולכת. תהליך הסתאבות הצבא הוא בלתי-נמנע ובלתי-הפיך. זרוע האספסוף החמוש הייתה לסימן ההֶכֵּר של עוצמת הצבא. זאת זרוע זולה, שאינה מסכנת, בטווח הקצר לפחות, את מקבלי ההחלטות ואת ראשי הצבא. קל לתמרן אותה, והיא ניתנת לשטיפת-מוח וצורכת את המיתוסים הצבאיים. קיומה הוא אחד האמצעים שראשי מדינות משתמשים בהם כדי לשלוט בנתיניהם. בזמן השֵרות מולעטים החיילים במיתוסים ובשקרים ולאחר מכן הם ממשיכים להאמין בהם. אחרי השחרור מהווה האספסוף החמוש עיקר מניינה ובניינה של החברה. האספסוף החמוש במילואים הוא קהל הבוחרים, הצרכנים וההורים של הדור הבא. מי שמתעלם מתופעת האספסוף החמוש אינו יכול להבין את אופיה של החברה האזרחית, למרות שזה עיסוקם של מרבית מדעי החברה וההתנהגות.

יעילות של צבא נמדדת על-פי שיתוף הפעולה בין ארבע הזרועות. ככל שהצבא מקצועי יותר, הזרוע האידאולוגית וזרוע האספסוף החמוש קצרות יותר, וגדול יותר משקלן של זרוע האבירים והזרוע האינטלקטואלית. למנהיגות הפוליטית קשה לשלוט בשתי זרועות אלה ולבטוח בהן, לכן הם מעוניָנים, במודע ושלא במודע, להגדיל את משקל הזרוע האידאולוגית ואת מספר החפ״שים (חיילים פשוטים). התעצמות הזרוע האידאולוגית על-חשבון הזרוע האינטלקטואלית והזרוע האבירית פוגעת בקוד הקיומי של שתי האחרונות – הביקורתיות של האינטלקטואלים והאחריות של האבירים – ומשחיתה אותן. בתחילת התהליך הזה מעבירה הזרוע האידאולוגית לשורותיה אבירים ואינטלקטואלים ודוחקת החוצה מן הצבא את האבירים והאינטלקטואלים המסרבים לוותר על הקוד הקיומי של זרועותיהם. לאחר מכן היא שותלת את אנשיה בזרוע האבירית ובזרוע האינטלקטואלית או במה ששרד מהן, ולבסוף היא הורסת את שתיהן, ובצבא נשארים דמי-אבירים ודמי-אינטלקטואלים, המסלקים בשיטתיות כל אביר אמיתי ואינטלקטואל אמיתי. על המאבק בין דמי לבין אמיתי מבוזבזת אנרגיה רבה במערכת הביטחון. בלי שתי האליטות האלה אין הצבא יכול לתפקד כראוי, משימותיו אינן מתמלאות, מחיר אחזקתו עולה, וכך מאיימת שואה על המדינה. זה תהליך אנטרופי, שאפשר למנוע אותו או להאט את הקצב שלו, אבל אין סיכוי רב שבני-אדם יממשו את האפשרות הזאת. את המסקנה הפסימית הזאת אפשר להסיק מהתנהגותם של עמים ומדינות בעבר ובהווה ומהמודל התֵיאורטי שפיתחתי בספרי ״תורת הביטחון הכללית – עקרון השרידות״, ומהמסה "הפילוסופיה של הביטחון", שאותה פרסמתי באתר האינטרנטי "מחלקה ראשונה". נביאי ישראל בסוף תקופת בית ראשון ניסו להתערב בתהליך הזה. הם זכו לשם-עולם, אך השליטים והעם לא קיבלו את התערבותם. עד היום אין תפיסת הנביאים מיושמת בישראל ובעולם, אפילו לא על-ידי אנשים המשבחים את הנביאים ומשתבחים בהם.

בגלל המבנה הפוליטי-מפלגתי-בולשביסטי של היישוב העברי בארץ ישראל ושל מדינת ישראל, היו הזרועות האידאולוגיות של ה״הגנה״ וצה״ל ארוכות ועבות מאד. הפלמ״ח, שהוקם ב-1941, היה היחידה המגויסת הקבועה הראשונה של ה״הגנה״, וחבריה הועסקו בעיקר במִבצעי פנים, כגון ״הסזון״, שנועד לנטרל את האיום של הארגונים הקטנים, האצ״ל ולח״י, שלא קיבלו את מרות הנהגת היישוב. הנאמנות לאידאולוגיה אִפיינה את הפלמ״ח. הקרעים האידאולוגיים והפוליטיים בתוך תנועת העבודה לא עשו אותו יותר אבירי ויותר אינטלקטואלי. מפקדיו היו ברובם שליחי קבוצות אידאולוגיות. אבירים צבאיים נבלמו ונפלטו מהם, ובעלי פוטנציאל אבירי אחרים הושחתו. מיתוסים של הצלחות וגבורה נקשרו למפקדים האידאולוגיים. אני טוען שלא מעט תבוסות הן תוצאת הוויתור על האבירים הצבאיים. במלחמת יום הכיפורים עמד בראש הצבא מי שהיה איש פלמ״ח, הרמטכ״ל דוד אלעזר, שהזרוע האידאולוגית הכתירה אותו לגיבור וקיבלה ממנו תמורה מלאה, בנאמנות עיוורת, עד שפרצה המלחמה. באוקטובר 1973 התברר שבשלושים ושתיים השנים שבין הקמת הפלמ״ח ובין מלחמת יום הכיפורים הושחתו האליטות של צה״ל, וקצינים בכירים רבים היו מפקדי-דמי, שברגע של אמת קיבלו הלם והתמוטטו. מפקדי הדמי האלה הצטיינו בנאמנות למנהיגות כושלת. רק בזכותם של לוחמים אבירים, שלא דוכאו עד אז, לא הגיעו צבאות מצרים וסוריה לתל אביב ולירושלים.

שטיפת המוח האידאולוגית בפלמ"ח ובצה"ל בגוון סוציאליסטי נאו-מרכּסיסטי פוסט-לאומי, הייתה כה עמוקה, עד שכאשר התחולל המהפך הפוליטי ב-1977, בעקבות תבוסת צה"ל במלחמת יום הכיפורים ועליית "הליכוד" הלאומי לשלטון, הופיעו סימנים ראשונים של מרד נגד מקבלי ההחלטות הלאומיים תחת הסיסמא: "גנבו לנו את המדינה". סימנים אלה נחשפו במלחמת לבנון הראשונה, התחזקו לאחר פרשת סברא ושתילא, "הפגנת הארבע מאות אלף" וסילוקו של שר הביטחון אריאל שרון מתפקידו, והגיעו לשיאם בתופעת הסרבנות שהניעה את מנהיג החמאס יחיא סינוואר לבצע את תוכניתו ב-7 באוקטובר 2023, ובמרי האזרחי נגד הממשלה במהלך המלחמה, שאותו מובילים רבי-אלופים ואלופים במילואים, שבעברם מילאו תפקיד של ראשי ממשלה ושרים. שבעים ושש שנים לאחר הכרזת העצמאות נקלענו לאיום על עצם קיומנו כמדינה יהודית במזרח התיכון בגלל השתלטות הזרוע האידאולוגית על צה"ל. זה מה שקרה לברית המועצות ולכן היא עברה מן העולם, וזה מה שעלול להתרחש אצלנו אם לא נבצע רפורמה יסודית במערכת הביטחון ונחזק מאוד את הן זרוע האבירים והן את הזרוע האינטלקטואלית. _________________ בשבוע הבא: עדותם של סרן דני שדה, רב-סרן חיים (זכי) יעקובוביץ; המורשת השלילית של הפלמ"ח; רבין, אלון וידין לא לחמו בשום קרב; האידֵאולוג והיחצ"ן של הפלמ"ח, אלוף משנה ד"ר מאיר פעיל, כמפקד קורס קצינים; מצעד האיוולת האסטרטגי לאורך ההיסטוריה; מנהיגים פוליטיים אינם מבינים את הוויית הצבא והמלחמה ומקבלים החלטות אנטי-אסטרטגִיות.