הגברים הגיבורים,
שהוכנעו על-ידי מחלה לא קלה,
בבית החולים שוכבים כמו פגרים,
מנותחים, פצעיהם פתוחים,
מבטניהם יוצאים צינורות
המחוברים לנקזים
שמוגלה ודם זבים.
וְרִידֶיהֶם ממחטים דקורים...
האחות מעירה,
באחד מהם דם מערה,
באחר נוזלים עם גלוקוז או מלחים,
באחר אנטיביוטיקה ומשככי כאבים.
הם כואבים, פניהם חִוְרִים,
ממיטותיהם אינם יורדים
לאכול או להתקלח,
או לקבל פני אורח...
ימים רבים הם צמים
לפני בדיקות, או לפני ניתוח.
גרונם יבש, הכאב על פניהם מרוח
ואין להם מצב רוח.
הם הולכים ומאבדים משקל
וכוחם הדל אזל...
ליד אחדים מסייעים רעיה וילדים,
משפרים את מצב הרוח ומעודדים.
ואחרים לבדם עם הכאב מתמודדים.
ואיש לא מעודד אותם לקום להתקלח
ולסלק מעליהם את הריח,
ואיש לא מביא להם אוכל טעים,
וכאביהם חדים והם לא נָעִים.
וכשהם הביתה משוחררים,
מצולקים ו"תפורים",
בקושי קמים
מזמינים מונית ונוסעים
לבית ריק ומַשְמִים,
ואין מי שידאג להם לתרופות,
ואין איש שיחבוש להם את הפצעים...
הם זקוקים לעזרה קטנה
מְרֵעַ, מקרוב או שכנה,
שיעניקו מעט חסד ורחמים
ויתנו להם לחוש שהם קיימים,
ובאין מישהו שיעשה משהו בשבילם
קולטים כי לא טוב היות
האדם לבדו בעולם.