אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָה כָּל יוֹם דּוֹרֶכֶת בַּגַּת אֶת עִנְבֵי עִצְבוֹנָהּ וּלְעֵת עֶרֶב הִיא אֲסִירָה בִּמְלוּנַת הַבְּדִידוּת, בָּהּ לֵילוֹתֶיהָ פּוֹגְשִׁים בֶּלָּהוֹת חוֹלְמוֹת בֶּלָּהוֹת חוֹלוֹת מְשׁוֹטְטוֹת עַל פְּנֵי מִישׁוֹרִים קֵרְחִים בְּלִוּוּי נַאֲקוֹת עֶדְרֵי הָרֶפֶשׁ. רָצִיתִי לְבָרֵךְ אוֹתָה הַיּוֹם בְּבִרְכַּת שָׁנָה טוֹבָה וְלֹא מָצָאתִי אוֹתָה רַק שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקוֹת עֶדְרֵי הָרֶפֶשׁ שֶׁעָשׁוּ דַּרְכָּן מֵהַלַּיְלָה אֶל הַשַּחַר הַדָּמוּעַ וְגָם הֵן לֹא מָצְאוּ אוֹתָה.