מִיּוֹם שִׁבְעָה בְּאוֹקְטוֹבֶּר אַלְפַּיִם עֶשְׁרִים וְשָׁלוֹשׁ בַּנֶּגֶב הָרְגָבִים נָחִים בַּצָּחִיחַ כִּי הַזּוֹרְעִים בְּדִמְעָה, הַשָּׁנָה - לֹא יִקְְצְרוּ חִיטָה. אֶגְלֵי זֵעַת נוֹטְעִים, הַשָּׁנָה - לֹא תִּקְטֹף תַּפּוּחַ לֹא תִּבְצֹר עֵנָב לֹא תִּגְדֹד תָּמָר. בֵּין רַעַם תּוֹתָח וְרֶשֶׁף אֵשׁ מִטִּיל מִתְכַּנֶּסֶת אַדְמַת הַלֵּס בִּדְמָמָה מִתְגַּעֲגַעַת לְאוֹהֲבֶיהָ שֶׁנִּטְבְּחוּ, שֶׁנֶחְטְפוּ וּפוּנוּ וְהוֹתִירוּ אוֹתָה בּוֹדְדָה נִכְסֶפֶת לָלָשִׁים בְּזֵעֲתָם אֶת רְגָבֶיהָ צְמֵאָה לְהַרְווֹת רְגָבֶיהָ לְגוֹאֲלֶיהָ מִשִׁמְמַת עוֹלָם לַמַּרְבִּיצים בַּפּוּךְ אֶת עֵינֵי רְגָבֶיהָ וְרִפְּדוּ אוֹתָה בְּכָרֵי דֶּשֶׁא פּוֹרִיִּים. אני מעלה את השיר באיחור של שנה. בחנוכה לפני שנה נקלטו בדיור המוגן, בו רעייתי ואני גרים, קשישים מפונים מקיבוץ ארז ומקיבוץ זיקים ואחריהם קשישים מנחל עוז. באחד המפגשים בין כל הדיירים הוותיקים וכל הדיירים החדשים ישבתי לי בפינה, והעליתי על דף נייר את הרהורי - מה יקרה עתה לאדמת הלס המדברית בנגב, שהפכה לכרי דשא מוריקים ופוריים לתפארת בזכות זעתם ועמלם הקשה של אותם קשישים. מי יקצור את מה שזרעה בה זעתם, מי יקטוף את מה שנטעו בה ולא פסחתי על הכאב מי יאכיל ומי יחלוב את הפרות. הדף שהונח בתוך ספר, באיחור של שנה הוא לפתע התייצב מולי, ועכשיו אני מבקש רק מחלקו להתייצב בפני הקוראים.