הָאֵימָה לֹא מָשָׁה מִתּוּגַת מַבָּטָהּ וּמִכְּנִיעַת עֵינֶיהָ הַשּׁוֹתְקוֹת שֶׁל רַעֲיָתִי אַהֲבַת חַיַּי בִּרְאוֹתָה אֶת אֵיתָנוּתִי תְּלוּיָה עַל עֵץ כָּרוּת שֶׁשֹּׁרָשָׁיו נֶעֶקְרוּ מִכּוּר מַחֲצַבְתָּם וּוְרִידֵי עֲנָפָיו בֻּצְּקוּ בְּשַׁלְהֶבֶת דָּם כָּרוּשׁ וְיָבֵשׁ. לְמַעֲנֵךְ, רַעֲיָתִי, לְמַעַן יְלָדֵינוּ וּנְכָדֵינוּ דָּמִי הַיָּבֵשׁ וְרֵיחוֹת הַקְּמִילָה בְְּרוּחַ הַקָּדִים יִקְרְמוּ מַיִם רַעֲנָנִים וּתְמִירוּת אֵיתָנוּתִי עוֹד תַּרְקִיעַ לִגְרוֹד שַׁחַק וַאֲשַׁיֵּט עוֹד דֶּרֶך יוֹנָה בַּשָּׁמַיִם דֶּרֶך קוֹלָהּ בַּשְּׁחָקִים.