תּוֹדָה לָךְ רַעֲיָתִי, אַתְּ הַשֶּׁקֶט הָאוֹסֵף בְּחֵיקוֹ אֶת סַעֲרוֹתַי שִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם שָׁנִים, זָהֳרֵי מַבָּטַיִךְ הָיוּ לִי תָּמִיד עֲדָיִים אוֹהֲבִים חִבְּקוּ אֶת נְעוּרַי וּבַגְרוּתִי וְהַיּוֹם גָּם אֶת נֶטֶל שֵׁיבָתִי . יָדַיִךְ עֲטוּרֵי הַשַּׁלְוָה לִטְּפוּ אֶת חַיַּי הֵנִיסוּ בְּרֹךְ שׁוֹפֵעַ אֶת לֵילִי הֶחָרֵד וְאֶת כָּל חֲלוֹמוֹת הַשָּוְא הָעֲקָרִים מֵרוּחִי הַדְּמוּעָה כְּשֶׁנָקְטָה נַפְשִׁי בְּחַיַּי¹ וּבְחַלּוֹנִי הָאוֹר הֶאֱפִיר. תּוֹדָה לָךְ רַעֲיָתִי. איתן קלינסקי