יָדַי הָרָפוֹת וְדֹּפֶק לֵב קוֹרֵס מְשַׁרְטְטִים לי אֲרֶשֶׁת פְּנֵי מָחָר זוֹהֵר בֶָּה לֹא יִהְיֶה מָקוֹם לִשְׁמָמָה רְגוּמַת כְּאֵב, הֶעָנָן הָאָפֵל וְהָאֹפֶק שֶׁחָרֵב יְפַנּוּ מָקוֹם לְמָחָר עָדוּי בְּקֶשֶׁת מְטַיֶּלֶת בִּשְׁבִילֵי הֶעָנָן וְלֹא יִהְיוּ עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת אֶת בְּשָׁרִי וְתָבוֹא אֵלַי יוֹנָה לְעֵת בֹּקֵר זוֹרֵחַ וּלְעֵת עֶרֶב שׁוֹקֵעַ "וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ".¹