יום אחד במשפחת קדמוני

הבוקר בא כל כך מוקדם... שוכב, חולם, אבל לא קם וכך ממשיך על הכיסא, תוהה באפס מעשה. ... ומחוגי שעון מזמן, כבר זעקו: "תקום עצלן!" אבל הרי, מה למהר... ומה יקרה, אם אאחר? התיק זרוק ומפוזר, אין בו ספרים ולא קלמר ומחברות מיום אתמול... מצב שלא ניתן לסבול. דקה לפני... ער החולם, פתאום הבגד לא תואם... והמבט התימהוני, על השער העצבני... האם לרוץ או מיותר? אולי כבר השיעור ניגמר? מה שברור מכך, וודאי... דבר מה כאן לשנות כדאי... אבל הערב המתוק... עם משחקים, מלא בצחוק, ומטלות של יום מחר, הפכו לנטל מיותר... הבטחותיו שכח מזמן... נהיה פזיז וגם חוצפן, ומלאי דרישות החדשות, קופת שרצים מלאת בושות... הלילה בא, אינו ישן... אין טען כלל להתחנן, כי מיותר, וויכוח סרק, הוא עוד תקוע במשחק... ושוב הבוקר העולה, מעיר עוד יום "ממש חולה"... ומי שכבר השכיל מעט... יהיה מוכן למחרת.