השבוע קראו בבתי הכנסת את פרשת "בהעלותך"
(במדבר פרקים ח –יב')
כל כך הרבה צרות היו למשה,
העם לא מפסיק לקטר והמצב קשה.
שש מאות אלף איש הולכים במדבר.
נרגנים, מקטרים, חולמים על בשר.
נמאס להם כבר לאכול כל יום "מן,,
מעוגות וטעם ,"לשד השמן", שבעו כבר מזמן.
הם שכחו את העבודה הקשה והמרורים,
נפשם יוצאת לצלחת דגים,
קשואים ואבטיחים ,
חציר, בצלים ושומים.
פרק יא' פסוק ה')
משה ביאושו, פונה לאלוהים ,
במצוקה גדולה ובאילו המילים.
"האנוכי הריתי את כל העם הזה, אם אנוכי ילדתיהו,
כי תאמר אלי שאהו בחיקך, כאשר ישא האמן את היונק.
(במדבר פרק יא' פסוק יב')
אלוהים מבטיח - כי מחר,
למרות כל הספקות יגיע הבשר.
אבל בגלל ,שהביאו לו את הסעיף והוא כועס,
הוא יראה להם מה זה לבכות ואיך נראה הנס.
"כי בכיתם באזני ה' לאמור, מי יאכילנו בשר,
כי טוב לנו במצרים, ונתן ה' לכם בשר ואכלתם.
לא יום אחד תאכלון ,ולא יומיים ולא חמישה ימים ולא עשרה ימים
ולא עשרים יום.
עד חודש ימים", "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא."
(במדבר פרק יא פסוק יח' עד כ')
הגיע הבשר- אלוהים קיים את ההבטחה.
ערימות של שלווים, כיסו את האדמה.
כולם אכלו והתפטמו- -החגיגה גדולה, הסעודה בעיצומה .
הזוללים הגדולים , כשבשר בין שיניהם,אף מתו מרוב תאווה.
משה נרגע, חשב כי תמו צרותיו, הסערה שכחה.
יכול להתפנות קצת לרומנטיקה ולאהבה.
פרש בשקט לאוהלו, עם האשה הכושית היפה.
אך מרים אחותו ואהרון אחיו, הפריעו לשלווה.
אמנם את העם הוא יכול לנהל, לחולל קסמים,
אך בעניין נשים ואהבה, רק הם המחליטים.
(פרק יב' פסוק א')
כולנו זוכרים את מרים, האחות הטובה,
השומרת על אחיה הצף בתוך תיבה.
במצרים, במימי היאור.
מיד נענשה -לקתה במחלת עור.
צרעת- כשלג לבנה,
כסתה את כל גופה.
בלב כבד ויתר משה על כל הבלויים,
עזב את הכושית ,קרא דחוף לאלוהים.
כרע על ברכיו ונשא תפילה.
סלח נא לאחותי ודאג להחלמתה.
(פרק יב' פסוק י עד יד')
מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש.
תמיד המנהיגים סובלים ואוכלים קש,
להיות מצביא , רועה העם" זה מתסכל ממש.