ימי פומפיי/אימאן עספור

אי-אפשר לומר שמיופיה לא נותר דבר כי כול המֵעֵז להביט מטווח-מגע בכחול של עיניה סופו לנחול תבוסה אדירה עד כדי הֵהָפְכוּת לעבדה הנִרצע או למשוגע עליה או תחתיה או לפחות לנִבְצַר עבור כול האחרות אי-אפשר לומר שקסמיה שהחזיקו פעם עולם ומלואו כבר לא מחזיקים מַיִם כי חיוך אחד שלה מסוגל עדיין להפוך נציב-מלח לדם ובשר אי-אפשר לומר בביטחון מובהק שהיא הר געש כבוי וקר ואין פשוט אין שום סיכוי או לפחות הזוי לחזות שדווקא בליל קיץ צלול שטוף כוכבים כשהיקום שוקק לחישות וּלְחִיכוֹת וגניחות של אינספור אוהבים חדשים כאילו הבריאה נמצאת עדיין בעיצומה יפלו פתאום השמים על כול אלה שמתעלמים לאור היום ובמחשך מעברה המפואר כי העבר חי וגדל ומִשתנה בלי הרף ממש כמו ההווה ובלעדיו לא היה ולא יהיה ואין עתיד לכול אלה שאינם נוקפים אצבע או עושים ביד או חולמים חלומות מַפְלִיטֵי קרי שזה כמעט היינו-הך להם ולך חייבים להזכיר את העובדה שפומפיי כוסתה לפתע בלבה רותחת לא בגלל אוננות או זיונים בתחת אלא בגלל אדישות - בסופו של דבר חייבים להודות שהבערה הפנימית היא העיקר ולא כמו שאפשר לחשוב או להאמין עד שבאמת יודעים: לא היה גירוש מגן עדן הייתה נטישה הייתה הסתלקות למרחק שאין ממנו חזרה או שהייתה הישארות אדישה ואולי רק אני ומעטים שעדיין מעזים להביט מטווח-מגע בכחול של עיניה ולגעת בחיוכה לא חדלנו ולא נחדל למות עליה