בס"ד
רבי עקיבא היה
אופטימיסט ללא תקנה
לא רק מבחינה אישית
אלא גם מבחינה
לאומית.
הוא ידע לחייך
גם בחורבן הבית.
מעשה ברבן גמליאל,
רבי אלעזר בן עזריה
רבי יהושע ורבי
עקיבא שהיו עולים
לירושלים.
הגיעו להר הצופים,
וקרעו את בגדיהם
בגלל החורבן.
כשהגיעו להר הבית
ראו שועל
שיצא מבית קודְשֵי
הקודשים הֶחָרֵב
פרצו החכמים בבכי,
אך רבי עקיבא
צחק.
תמהו חבריו של
רבי עקיבא לפֶשֶר
צחוקו המוזר.
מפני מה אתה צוחק? -
שאלו בסקרנות.
ומדוע אתם בוכים? -
החזיר להם רבי
עקיבא בשאלה.
איך לא נבכה,
השיבו החכמים,
כשעינינו חוזות בִּמְקוֹם
מִקְדָשֵנו, שהָפך
לְחורבה
ושועלים מהלְכים בו?
זו סיבה למסיבה - אמר
רבי עקיבא בחיוך.
- כל עוד לא נתקיימה
נבואת החורבן,
חרד הייתי שמא
לא תתגשם נבואת הנחמה.
עכשיו משנתגשמה
נבואת הפורענות,
מובטחים אנו שגם
נבואת הגאולה
תתקיים, ובמו
עינינו נראֶה
כי "עוד יֵשבו זקנים
וזקנות ברחובות
ירושלים", כדברי
הנביא. האם
אין זו סיבה
טובה לחייך?
עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו -
הפטירו החכמים.
בין גלות לִגאולה.