למען הגילוי הנאות
אני חייבת להצהיר ולהודות,
אף פעם לא רציתי להיות ראש ממשלה,
לא בעת שלום, ולא בעת מלחמה.
לא הצלחתי להבין, למה מישהו מוכשר,
רוצה להיות ראש ממשלה, חבר כנסת, או שר.
איך ראש ממשלה מצליח בכלל לישון בלילות,
כשעל ראשו ועל כתפיו - כל כך הרבה צרות.
כמה קל לנהל מדינה - על כורסה בסלון,
כמה כיף - לצפות במונדיאל - להציע פתרון,
כמה נחמד לתמוך בכל הצעדות ובכל ההפגנות,
מבלי להיות אחראי לסיכונים ולהשלכות.
כמה עצוב לחשוב על גלעד שליט, חייל בודד בשבי האויב,
אויב אכזר - ללא מצפון, ללא מוסר, ללא אלוהים, ללא לב.
כל אימא של חייל, הייתה נלחמת כלביאה,
לראות את בנה חוזר הביתה - לחיק המשפחה.
במשוואה הזו - יש נעלם אחד, והרבה מתאבדים,
במשוואה הזו - יש עם אחד עם מוסר - והרבה שה"ידים.
המוסד והשב"כ וכל הקצינים החכמים והמנוסים,
היו רוצים למצוא פתרון הולם - ולא להיות לחיצים.
מרגיז אותי לראות את הפרצופים המחייכים,
של כל החיזבאלים - והחמאסים המתועבים,
אשר משפל המדרגה - ומבור תחתיות - מבינים,
כי המנהיגים בישראל - מושפעים מהקהל - מתנדנדים ומזגזגים.
כמה קל לי לשבת, לכתוב על כל הבעיות,
ולהשאיר לאחרים למצוא את הפתרונות.
יש לי רק עצה אחת, לראש הממשלה.
גם אם יחזיר את כל האסירים - הרוצחים,
עם דם על הידיים, ועם לב חסר רחמים.
גם אם ייכנע לכל הרשימות
ולכל הדרישות,
בנושא אחד יהיה עקבי מאוד.
ידרוש סעיף מפורש בכל הסכם של החזרה,
לא יוותר על הדרישה - בכל פשרה,
ייקוב הדין את ההר, וראשי המדינות יתנו התחייבות ברורה,
כל העומד בראש ארגון שיחטוף אזרחים או חיילים -
יירדף ויושם במאסר, לימים רבים.
לא יקיימו איתו מפגשים
ולא ישלחו אליו נציגים מעונבים.
כל יפי הנפש בכל העולם, אשר מארגנים משטים למען הערבים,
יתחייבו לעשות הכל, למען מדינת ישראל ולמען היהודים.