כשנפגשנו זה היה על-רקע אֶרֶץ
שכבר הצמיחה רק חוֹחִים ודַרְדַרִים
שָׁמִיר וָשַׁיִת סִרְפָּדִים ועַקְרַבִּים
נַהֲלוֹלִים נַעֲצוּצִים וחָרוּלִים
צְנִינִים שִׂיכִּים וקִימוֹשִים וברקנים
שֶׁכל חלקה טובה בה כבר כוסתה
סירים וסילונים סבוכים וממאירים
כשנפגשנו זה היה כשזה מכבר
יָבש פה כל חָצִיר כָּלָה כל דֶּשֶׁא
לא נִשמעו עוד חלילֵי רועים
ולא נִראו כרמי זית וגפן
לא מטעי-תמרים לא פרדסי-הדר
מִמְּעוּף-ציפור מִגובה-הר
עד קְצוֹת האופָקִים –
כשנפגשנו – פה ושם נִרְאָה
מִכרה נטוש של מלח בשממה
שחסידי אֵמוּן באל שאין ולא היה
(מתוך טמטום חושים ומחשבה
יש פוחדים לקרוא לו "יהוה")
כָּרוּ בלהט משיחי חסר מעצורים
כדי לִזרות למתנגדים על הפצעים
כשנפגשנו – ובזמן ההוא
זה היה כל-כך בלתי-צפוי
כי היכן אם לא רק בַּדמיון
אפשר גם לחפש וגם למצוא
אהבה בִּשדות קוצים אינסופיים
שהפכו נחלתם הבִּלְעָדִית
של נחשים ועקרבים?!
כשנפגשנו לא היה כבר זכר
ליופייה של זו שנקראה "אֶרֶץ-הַצְבִי"
ולא נותר לנו אלא להתנחם
זה בזרועות זו ולְהֶפֶךְ
וכשעשינו זאת – לפתע התברר
שזה כשלעצמו גן-עדן
ובו מאז אנחנו פה מתנחמים.