בין חסדֵי נעוריךְ (שהניחוח העולה
מעֲלֵי לימון טריים נִמְלָלִים באצבעות
הוא בדיוק הניחוח שלהם
כאילו לא חלפו דור ועוד דור)
בלב פרדס הדר אביבי
נִגלתה לי לראשונה אמת מוחלטת
מאותן אמיתות שנִגְלוֹת לפתע
לעתים רחוקות בחיים:
הַבְּתוּלִיוּת של הדברים
היא חד-פעמית
וּבַמָּקוֹם שהיא אובדת לְדָבָר
מתחיל מִדְבָּר –
בְּמִדְבַּר כזה נִגְלוּ לי כמו נָאוֹת
(שגם הן נִגְלוֹת לעתים רחוקות
למי שֶׁמְנַוֵּד בו לראשונה)
עוד אמיתות מוחלטות:
לכול דבר טוב יש סוֹף
וככול שדבר טוב יותר
כך הוא מהר יותר יחלוף
ורק זִכְרוֹ יתעצם ויתגבר ויתבצר
כאילו היה הדבר הטוב האחרון
עֲלֵי אֲדָמוֹת...
אבל זה נִגְלָה לי כמו אשת לוט
רק במבט לאחור
כך גם נִגְלָה לי החשוב מכול:
צדק ושלום
יכולים להיפגש רק במקום שרגל אדם
לא דרכה בו מעולם
כי מרגע שדורכת רגל אדם
בְּמָקוֹם טִבעי ועָלוּם
גובר מיום ליום הסיכון
שיישפך שם דם
לפעמים חולפת מחצית החיים
עד שבני-אדם מתחילים להבין שצריך
להיזהר שבעתיים בעשיית דברים
שהם בלתי-הפיכים
שלפעמים הם יפים לדורות
ולפעמים הם הרסניים
עד כדי-כך שדרושים יובלות
לכוחות העל-אנושיים
לנקות את הַבְּרוֹךְ –
במהלך נדודַי בְּמִדְבַּר-הדברים
שלעתים רחוקות יש בו נָאוֹת
שיכולות לְהָשִׁיב נפש ולהציל חיים
נִגְלָה לי גם
שהמקום הכי משובח
להיות בו בעולם
שרובו עוֹיֵן ומסובך
זה בָּךְ.