נסיעה בתחבורה הציבורית ללא תיקוף מהווה בעיה חמורה מאחר שהיא פגעת ישירות ברווחי מפעילי התחבורה הציבורית וביכולת משרד התחבורה לקדם ולשפר את השירות. בעיה נוספת נוצרת כשאין למשרד התחבורה אפשרות להעריך נכונה את מספר הנוסעים בקו, לזהות קווים צפופים ולתגבר אותם כנדרש. הערכת היקף התופעה נעשית על-ידי החברות השונות וכן על-ידי משרד התחבורה במספר דרכים, מניתוח מערכות מידע בצורה אוטומטית ועד ספירה פיזית סמויה במהלך הנסיעה. מרבית המדידות מראות כי היקף אי-התיקוף מגיע לכדי 20% מנסיעות הנוסעים. גם במקומות אחרים בעולם בהם בוצעו מחקרים דומים נמדד אי-תיקוף בהיקף של בין 10% ל-20%. במהלך השנים, ביקשה הרשות הארצית לתחבורה ציבורית להגדיל באופן גורף את העיצומים הכספיים על נוסעים שלא תיקפו. אולם בדברי ההסבר להצעת החוק שהגיש בזמנו משרד התחבורה להגדלת הקנסות, לא נעשה ניתוח יסודי של מאפייני התופעה. כך למשל, לא נעשה פילוח לפי קווים שמהם העלייה מתבצעת מהדלת הקדמית לבין קווים שמהם העלייה היא מהדלת האחורית; בין קווים הפועלים בשעות העומס לבין קווים בשעות השפל, לרבות שעות הבוקר המוקדמות, הלילות וסופי-השבוע, שבהם הפקחים לא עובדים; בין קווי רכבת קלה לקווי אוטובוס; בין קווים עירוניים לקווים בין-עירוניים ועוד.