נפתלי בנט שר ביטחון בובה

בנט וגלנט יצאו לקרב על תיק הביטחון. נתניהו עדיין לא נבחר, הבחירות בעוד פחות מעשרים יום, והשניים מתקוטטים על מה שנראה כמו הקרב על ירושה, שאיש אינו יודע אם היא תגיע לידיהם. בנט זכה השבוע לזובור פומבי מראש הממשלה. נתניהו סיפר בבדיחות בכנס בחירות, שהחליט למנות את בנט לתפקיד שר הביטחון, לא בגלל כישוריו, אלא רק כדי שלא יערוק לכחול לבן. נתניהו נתן לחברי הליכוד להבין מה דעתו על כישוריו של בנט, ולא ויתר גם על ההזדמנות שנפלה לידיו, לעשות על בנט עוד סיבוב קטן. כשפנה לקהל שומעיו ושאל אותם: "למה אתם לא צוחקים?". הם לא צחקו, כי זה לא מצחיק שזה היה השיקול שעמד לנגד עיניו של ראש הממשלה, כשחיפש שר ביטחון. אבל ההחלטה מעוררת כמה שאלות רציניות. אחת מהן, האם אנחנו יכולים לישון בשקט עד הבחירות כשתיק הביטחון, שהוא החשוב מכולם, נמצא בידיו של מי שראש הממשלה לא רק שלא מתייחס אליו ברצינות, אלא מזלזל בו בפומבי. בנט הוא איש מחושב מאוד, וספק גדול אם הוא יפתח בעת הזאת חשבון עם ראש הממשלה. בנט חדור בעיקר רצון לחזור ולשבת שוב סביב שולחן הממשלה. כמי שהוכיח שהוא לא נעלב סדרתי, והסכים להמשיך הלאה גם כשהושמעה ביקורת לא פשוטה כלפי רעייתו, אני מהמר שגם הפעם תוכתב החלטתו של בנט, בעיקר משיקולים אישים, והוא לא יניח את המפתחות. יש הרבה קסם בעוצמה של תיק הביטחון. החשיפה לסודותיה הכמוסים של המדינה, כמו גם היכולת לקבל החלטות בעניינים ביטחונים חשובים, הופכת את התפקיד למהפנט. אבל למרות העובדה שרבים מהפוליטיקאים נושאים את עיניהם לתפקיד, יש גם מי שוויתרו עליו כשגילו שישיבה על כיסא שר הביטחון בכל מחיר ובכל תנאי, תגרום להם נזק פוליטי בלתי הפיך. אחד מהם הוא ח"כ אביגדור ליברמן, שזיהה בחושיו הפוליטיים, שזה יכול להיות תפקידו הפוליטי האחרון, אם לא ייפרד מהכיסא, ועזב את התפקיד מבלי למצמץ. הוא עשה זאת לדבריו לאחר שהוחלט שלא על דעתו, להכניס דלק לרצועה, ושקי כסף מקטאר שנועדו לקנות שקט. לא צריך לטעות. בנט יושב על כיסא שר הביטחון, אבל שר הביטחון האמיתי והאיש הקובע הוא ראש הממשלה נתניהו. בנט, שהרבה לתקוף את ליברמן כשר ביטחון, והתבטא שמה שהוא הספיק לעשות בחודשיים כשר ביטחון, לא עשה ליברמן בשנתיים, עורר גלי צחוק ובעיקר רחמים. כמי שעשה את כל הטעויות האפשריות, נכון היה מצדו של בנט לא לערוך השוואה בינו לבין שרי ביטחון אחרים. מה שבנט עשה בעיקר בתקופה שבה הוא מכהן כשר ביטחון, זה הרבה מאוד כותרות. בנט הוא יצרן כותרות אובססיבי, אבל עשייתו הביטחונית בטלה בשישים, לעומת עשייתו של ליברמן שבחר לא לדבר הרבה. ראש הממשלה לא אפשר לבנט לעסוק בליבת העשייה, אבל לא מנע ממנו מעולם להצטלם עם הרמטכ"ל, ראש המוסד וראש השב"כ. האם בנט הוא שר ביטחון שמוכיח שיקול דעת ראוי? בשירות הביטחון הכללי היו מי שתקפו בחריפות השבוע את בנט, והאשימו אותו בכך שהוא מעניק רוח גבית לפעילים קיצוניים. זה קרה כשבנט החליט לבטל צו מעצר מנהלי, לפעיל ימין קיצוני, שחשוד בפעולות טרור נגד פלשתינים, וכל זאת בניגוד להערכת גורמי המודיעין. המעניין הוא ששר הביטחון בנט הוא זה שחתם על צו המעצר ואישר אותו. אבל ייתכן שבגלל לחצים הוא חזר בו מחתימתו. רק מי שהוא בעל דמיון מפותח במיוחד, יוכל לטעון שהחלטתו של בנט נעשתה שלא מטעמים עניינים, רק בגלל הבחירות הקרובות. על מה שחושב ראש שירות הביטחון הכללי על בנט, ניתן להתרשם מדברים חריגים שהושמעו השבוע מכיוונו של השב"כ, שהחליט לא להבליג על חוסר האחריות של השר. בשב"כ היו מי שהתבטאו שיש מי ש"עלולים לפרש זאת כמהלך שנועד להחליש את מערכת הביטחון בפעילות נגד הטרור היהודי, ולהגביר את המוטיבציה לפעילות אלימה ובלתי חוקית". בשב"כ החליטו להסיר את הכפפות, בעקבות הצעד שנקט בנט. גורמים בשירות הביטחון הזהירו ש"לא רחוק היום שבו עלול להתרחש פיגוע עם נפגעים בנפש, כמו הפיגוע בדומא". די באמירה הקשה והחריגה, כדי להבין שגורמי הביטחון סבורים ששר הביטחון הוא חובב שמונע משיקולים לא עניינים, והוא לא שר הביטחון המחודד ביותר שהיה בקלמר של מערכת הביטחון. נתניהו מבין שבנט זקוק לאלבום תמונות מרשים עם ראשי מערכת הביטחון עד הבחירות. נתניהו שבקיא בתקשורת, מאפשר לבנט לשחק את פוזת הביטחוניסט, אבל השבוע גם המשחק הזה נגמר, כשנתניהו החליט לאותת גם למצביעיו של בנט, מה באמת שווה בעיניו שר הביטחון שהוא מינה. השר יואב גלנט, שמשתוקק לשבת על כיסא שר הביטחון, עושה לבנט בדיוק את מה שבנט עשה לליברמן. אלא שלבנט יש בעיה. הוא שירת בסיירת מטכ"ל, לא כקצין, והוא לא נתפס בקיא בתחום הביטחון כמו גלנט, שמילא בעברו תפקידים צבאיים רבים. כל אמירה של גלנט, גם המגוחכת ביותר, היא בעלת משקל גדול, יותר מאמירה של בנט, שלומד להיות שר ביטחון. בסרטים על נשיאי ארצות הברית נראה אדם לבוש חליפה שחורה וענוב עניבה, כשהוא צועד בסמוך לנשיא. אל ידו קשורה מזוודה שחורה, שבעזרתה יכול הנשיא לקבוע את גורל העולם. כל עוד לא ראיתי אדם נושא מזוודה דומה בסמיכות לשר הביטחון בנט, אני מעריך שאפשר להמשיך לישון בשקט, לפחות עד הבחירות.

משה כחלון, שר אוצר ונואף, עובד על כולם בעיניים. במקום שיקום כמו גבר ויסביר לציבור על קשריו המשפטיים ההדוקים עם השופטת כריף, שבמינויה הוא תמך בהתלהבות, הוא ממשיך להסתבך בשפע של גרסאות שאין שום קשר בינן לבין המציאות. בגיליון יום שישי של ידיעות אחרונות, בסוף השבוע שעבר, החליט כחלון לשבור שתיקה ארוכה. הוא עשה זאת עבור הטור של עמית סגל. אלא שכחלון הוא כנראה שפן לא קטן, שלא מסוגל להישיר מבט אל הציבור, ובוחר להסתתר תחת מינוח מעורפל של סגל, לפיו "מי ששוחח אתו שמע את גרסתו", כשהכוונה היא לכחלון, ומתברר שגרסתו עלובה. מי שבחר לנהל לכאורה, מערכת יחסים קרובה עם אישה נשואה, ותמך במועמדותה לתפקיד שופטת, נתפס לבהלה, עד שהוא מתקשה להסביר לציבור את מעלליו, ובוחר להסתתר תחת מנוחים מעורפלים. העובדה שכחלון החליט לפרוש מהפוליטיקה, וראש הממשלה שמזלזל ובז לו, בחר לבדוק עם ניר ברקת את האפשרות שישמש שר האוצר פחות מעשרים יום לפני הבחירות, איננה משחררת את כחלון מחובתו לציבור, בעיקר כשהוא ממשיך להיאחז בכיסא שר האוצר. לא הייתי נדרש לעניין, שהרי כמעט הכל נכתב על השפן הקטן, לולא התברר לי שכחלון מבקש להיחלץ מהמעשים המביכים ששמו נקשר בהם, כשהוא מגלגל את הכדור לעברו של כל מי שניתן. הוא לא פוסח כמובן גם על עו"ד אפי נוה, שהיה ראש לשכת עורכי הדין. כחלון טוען עכשיו, שלא הוא זה שהמליץ על השופטת כריף כמועמדת לשיפוט אלא נוה. כחלון מכר לעמית סגל אסופה של אי-דיוקים ושקרים, ממנה עולה שכחלון חושב שכולם פראיירים, ושהדברים שהוא מספר אינם ניתנים לבדיקה. מי שטרחה, לא התעצלה ובדקה את גרסת ה"מקורבים", היא העיתונאית העצמאית שרון שפורר, מפעילת הבלוג "המקום הכי חם בגהינום". שפורר לא הייתה צריכה לטרוח הרבה, כדי לגלות שהדברים הם הבל הבלים, והשר הנואף פגש את השופטת, לפני כינוס הוועדה למינוי שופטים וכנראה שגם אחריה. לא ברור למה צריך להיכשל באי-אמירת אמת, שהרי יש לראות בחומרה גם פגישה בין כחלון לשופטת, גם לאחר שבוצע המינוי. אם הייתה פגישה כזאת, הרי שהשר חדור התשוקה, פעל לכאורה במקרה כזה כמי שעונה להגדרה של "שלח לחמך", ונראה שזכה למה שניתן לפרש, כתמורה מינית על תרומתו למינוי. עבירת השוחד, תוארה בעבר על-ידי בית המשפט העליון בפרשת הולילנד, כעבירת "שלח לחמך על פני המים". לא רבים יודעים שקבלת שוחד היא עבירה שאותה יכולים לעבור רק עובדי ציבור ואישי ציבור, ומי שאינו כזה, אינו יכול להיות מורשע בעבירות שוחד. עבירת השוחד היא אולי החמורה ביותר שאותה יכול לעבור עובד ציבור בתפקידו הציבורי. חילופי המסרונים בין השר כחלון לשופטת כריף, לא משאירים מקום לדמיון, הם ברורים וחד-משמעיים. כחלון טעם, כפי שמשתמע מהמסרונים, מפירות העץ האסור. השופטת שעושה שימוש בלשון משפטית, בעיקר כשיצרה גובר עליה, מביאה את העבודה הביתה, ומבקשת את סיועו של השר ב"הרמת נטל הראיה". איכון הטלפונים הסלולריים של השר וכבודה, שנעשה על-ידי המשטרה, לא מותיר הרבה ספקות. כחלון לא נדרש במקרה הזה לידע משפטי כדי להרים את הנטל, ואם כך הם פני הדברים, קיים אולי חשש שהקשר בין השר לשופטת, לא התבסס כנראה רק על יופיו הטבעי של השר כחלון. משפט אחד שקראתי בדברים שכתב עמית סגל, קומם אותי במיוחד. סגל כותב מפיו של כחלון את המשפט הבא: "את מה שאנחנו יודעים עליה היום לא ידענו אז". אין משפט מבחיל מזה. השר מעז להטיל דופי במי שהייתה לכאורה, עד לפני זמן קצר פילגשו, ולהתנער ממנה בפומבי, רק משום שהאמירה הזאת אמורה לשרת אותו? ראוי שכחלון יסביר לציבור מה הוא יודע היום שהוא לא ידע אז, ומה מביא אותו להתנער בצורה בזויה מאשה שאיתה הוא ניהל לכאורה פרשיית אהבים, כשלאיש לא ברור מדוע הוא לא נחקר באזהרה. לא שמעתי את כחלון מעולם מכחיש או חוזר בו מהמשפט הבזוי שצוטט מפיו. רק שפן מקצועי, שמתמחה בכרסום גזר, יכול להתבטא כך כלפי אישה, שמחסדיה הוא נהנה לכאורה תקופה ארוכה, ועכשיו כשהוא נדרש כנראה להסביר את מעשיו בבית, הוא בוחר להשמיע דברים בזויים שמלמדים על אופיו. קראתי את חקירתו של כחלון שנעשתה במשטרה במסגרת חקירה פתוחה. הופתעתי לגלות שכבוד השר לוקה בשכחה מדאיגה. ניתן לומר שעל הרבה מהשאלות החשובות והמהותיות, השיב כחלון שהוא לא זוכר. זו בהחלט סיבה לדאגה לגבי מצבו המנטלי של השר, שבגילו שכחה עקבית ורצופה, דורשת לא פחות ממעקב רפואי.

שלי יחימוביץ' חוזרת לרדיו. לתאגיד השידור הציבורי. אני משוכנע שהיא דחתה את כל ההצעות שהופנו אליה מצד כל הערוצים האחרים, ובלבד שתחווה את החוויה, לעבוד בכפיפות לאלדד קובלנץ. אין מחלוקת שיחימוביץ' היא עיתונאית מקצועית, ואין לי שום כוונה להוסיף את המילה אבל, כי יחימוביץ' היא מקצוענית, נקודה. חיים זיסוביץ', אחד מאנשי הרדיו הטובים, מוותיקי רשות השידור, מי שערך והגיש במשך שנים רבות משדרי חדשות מרכזיים, פרסם השבוע פוסט ובו כתב שיחימוביץ' עדכנה את חבריה בפייסבוק, שמיד אחרי הבחירות היא ויגאל גואטה, יתחילו להגיש ברשת ב' תוכנית חדשה שכבר זכתה לשם " שלי וגואטה". משהו חסר לי בסיפור הזה, מה עלה בגורלו של רן בנימיני, שהגיש תקופה ארוכה מאוד משדרים עם גואטה, והיה בן זוגו הרדיופוני, ועכשיו הוא נופנף במפתיע. בנימיני, איש חדשות מוכשר, היה זה שלדעתי צריך להגיש את התוכנית ולא גואטה. שמעתי בעבר כמה שידורים בהשתתפותו של גואטה, והתקשיתי לראות מה הערך המוסף שהוא מביא לשידור. צפיתי בגואטה גם בכמה תוכניות טלוויזיה, שבהן הוא כיכב כנציגו של האזרח הקטן, בהם הוא הצטייר יותר כנודניק, שלא מניח לקורבנותיו, מאשר כעיתונאי חושף עוולות. לא ברור לי מה סוד קסמו של גואטה, שהביא את קובלנץ לאמץ אותו אל ליבו, ולהפוך אותו לכוכב בתאגיד. התרשמתי שגואטה היה חבר כנסת אמיץ, שהתנהל בעברו ביושר ובאומץ לב, ובחר שלא להסתיר את העובדה שאחיינו הומו ולהשתתף בחתונתו, ועל כך הוא שילם מחיר פוליטי כבד כשהודח מש"ס. מי שמכיר את גואטה, מציין שהוא איש חביב, אבל חביבות לבדה, לא הופכת חבר כנסת לשעבר, לכוכב תקשורת, ובוודאי שלא במשדרים מרכזיים של חטיבת החדשות. מי שהוכיח עצמו כמגיש מקצועי הוא רן בנימיני, שלמען הגילוי הנאות זכיתי להכיר אותו, כשהגשתי בעבר משדרים של חטיבת החדשות של קול ישראל. התרשמתי אז וגם מאוחר יותר כששמעתי את בנימיני ברדיו, מהמקצועיות מהרהיטות והבקיאות שהוא גילה בתחום החדשות. נכון שזו פרוגטיבה של עורך ראשי ברדיו ובטלוויזיה, לבצע שינויים בהרכבי ההגשה. אני רוצה לקוות שקובלנץ לא יעשה שימוש במילה ריענון, מושג שבתי הדין לעבודה שונאים, ומגלגלים מכל המדרגות את מי שמשמיע באוזניהם את הטיעון העלוב הזה. אני מאמין שכשם שקובלנץ לא היה מוכן ש"ירעננו", אותו מיד אחרי שהוא נבחר לתקופת כהונה נוספת, ראוי שגם הוא לא ינהג כך גם לגבי אחרים. בנימיני ראוי להיות משובץ בתפקידי הגשה ההולמים את מעמדו וכישוריו, ואם קובלנץ לא מבין זאת, כדאי שבנימיני יראה לו מה חושב בית הדין לעבודה, על מהלך לא ראוי וכוחני, שבו נקט מנהל תאגיד ציבורי.

יוסי גמזו הלך השבוע לעולמו. גמזו ז"ל לא שבע נחת בימיו האחרונים. חוקר המוזיקה הישראלית דודי פטימר, שכתב עליו דברי הספד קצרים, הכתיר את הפוסט בדף הפייסבוק שלו בכותרת "איזה קטע פאתטי ואכזרי אה"? פטימר חושף שפרופסור גמזו, מגדולי הפזמונאים והמשוררים שלנו, מת בודד וערירי בגיל 81, ולפתע כל המדינה עוסקת במותו. ופטימר תוהה עד היכן מגיעה הצביעות. פיטמר מגלה שכאשר גמזו הגיע לגבורות, הוא ביקש ממנו לפנות לכלי תקשורת כדי שיזכירו את יום הולדתו. ברדיו התנגנו אומנם שיריו, אבל גמזו ציפה שיוזכר גם יום הולדתו, והוא התרשם שלא ניתנים לו לא כבוד ולא הערכה. גמזו, הופתע, לדברי דודי פטימר, לשמוע שבכמה מתחנות הרדיו, מזכירים שדרים את שמו, כשהם מצמידים לשמו את צמד המילים "זכרונו לברכה" בעודו בחיים. העובדה שגמזו כתב את הקלאסיקות הגדולות, ובהן את "זוהי יפו", "איפה הן הבחורות ההן", "אילו כל האוהבים", את השיר "מה הוא עושה לה", עבור הגשש החיוור, ואת השירים "לילה ראשון בלי אמא", "הכותל", ושירים נוספים שהפכו לנכסי צאן ברזל, לא מנעה ממנו מצוקה כלכלית קשה, שלא אפשרה לו לעיתים לקנות מוצרי מזון בסיסים. אביו של יוסי גמזו הוא לא אחר מאשר הד"ר חיים גמזו, מבקר אומנות ותיאטרון, שפרסם ביקורות תיאטרון קטלניות, והרבה לקטול במיוחד את אפרים קישון. המתח בין השניים התחיל בתקופת תיאטרון "בצל ירוק". שכלל את בוגרי להקת הנח"ל. גמזו לא אהב את הטקסטים שכתב קישון לתיאטרון, וביקר את קישון בחריפות. קישון לא נשאר חייב, ופרסם ספר שנשא את השם "גומזים גומזים" שבו יצר את הפועל "לגמוז", שנועד באותם ימים לתאר ביקורת קטלנית, ובעיקר ללמד את גמזו שהוא לא היחיד שיודע ליצור מכמני לשון. חובבי התיאטרון של אותם ימים לא ישכחו לעולם, ביקורת שכתב גמזו על המחזה "סמי ימות בשש", של המחזאי קן יוז. גמזו, שכנראה לא היה שבע רצון מההצגה, כתב את הביקורת הקצרה ביותר בתולדות ביקורת התיאטרון בישראל: "לדידי הוא יכול היה למות בחמש".

פעם ידעו להתנצל ולבקש סליחה, ולא חששו לעשות זאת בפרהסיה. היום התנצלות כרוכה במו"מ בין עורכי דין, ולעיתים גם בתשלום פיצויים. גם בשנות העשרים היו מי שעלבו זה בזה, אבל אז ידעו להתנצל ובעיקר לבקש סליחה. באתר המצוין "עיתון לכל מועד", מצאתי כמה מודעות התנצלות, שמשקפות את מערכת היחסים המיוחדת שהייתה בארץ באותה תקופה. באמצעות מודעות מרובעות קטנות, ובסגנון פשוט ויתרו אז על אגו, ופרסמו בקשות סליחה לא מעטות בעיתונים של אותה תקופה. תחת הכותרת בקשת סליחה, כותב פיליפ ביהם מחיפה: "אני מצטער על העלבון שגרמתי לא' גרשון, אינסטלטור בחיפה, בסטרי לו בפומבי. לאות צער אני תורם 2 לא"י לטובת הקרן הקיימת לישראל". ר. פנסקי, פרסם התנצלות מקורית במיוחד: "הריני מודיע כי כל השמועות שהפיצותי אודות הצעירה א. הונינסברג אינן נכונות, ושנתפסתי באינטריגה של אנשים בלתי אחראים. והנני מצהיר שלהבא לא אעשה כדבר הזה". גם א. זלמן, מפרסם בקשת סליחה. "אני מבקש סליחה מאת הח' קאס על שהעלבתי אותו בהיותי נרגז". מ. גריל מחיפה, הוא בעל מאפיה עם סגנון. תחת הכותרת בקשת סליחה. הוא כותב במודעה שפרסם: "בזה אני מבקש סליחה מאת הפועל אלטמן, על העלבון שגרמתי לו בשעות העבודה. אני מבטיח כי להבא לא יבוא מעשה מצדי מעשה כזה". קשה להאמין שהיו פעם ימים כאלה ואנשים כאלה.