אירוע זה הוא אחד מזכרונות הילדות החזקים שלי, והוא כולל בחובו כה הרבה מִאָוִירַת אותם ימים, שמצאתי כי ראוי הוא לְהִכָּתֵב.
כילדים יָחֲסֵנוּ לבריטים, בשלהי שנות המנדט, לא היה חד-משמעי אלא מעורפל: מצד אחד - כולנו שנאנו אותם. ידענו שהבריטים חוצצים בינינו לבין העצמאות, כעסנו על מלחמתם בעליה לארץ, על רדיפתם את המחתרות העבריות, והתפעלנו מעלילות הגבורה של אותן מחתרות.
היינו אז כבני שש או שבע, והיינו רק כשנה או שנתיים בארץ. על "ההגנה" והפלמ"ח כמעט ולא ידענו דבר. למדנו להכירם במועד ובגיל מאוחרים יותר, כאשר השיירות לירושלים החלו לפרוץ את המצור עליה. שמענו הרבה יותר על האצ"ל, הארגון הצבאי הלאומי, שאת כרוזיו המודבקים על קירות הבתים קראנו מעת לעת. הרבה זמן ניטש בינינו הוויכוח מה שמה הנכון של מחתרת זו: אצ"ל? הרצל? במוסדנו המבוגרים המועטים לא היו די נגישים, ואף לא שמשו בהכרח מקור אמין בעינינו לשאלות מורכבות שכאלו.
על מחתרת הלח"י ידענו פחות. גם אנשיה הדביקו בְּהֵחָבֵא מודעות בראש חוצות, שאותן קראנו בשקיקה, אם גם אין זה בטוח שהבינונו הכל. אך את שם המחתרת ידענו יפה, הגם שהתקשיתי להבין מה למחתרת ודווקא ללחי? אולי רמז לִלְחִי החמור בה הכה שמשון את הפלשתים?! אז גם טרם הבינונו את המושג "ראשי-תיבות"...
מצד שני, ואני בטוח שגם מבוגרים מאתנו התחבטו לא מעט בכך, המאבק בבריטים לא עלה בקנה אחד עם הכבוד הרב אשר רחשנו להם, כאומה אשר הובילה את המלחמה בנאצים, ואשר לבסוף הביסה אותם, ובכך תרמה להצלת שארית העם היהודי באירופה ובארץ. מלחמת העולם השנייה עוד הייתה קרובה וּטְרִיָּה בזכרוננו. עדיין נשאנו את צלקותיה.
גם מעט סרטי הקולנוע שעלה בידינו לראות לעתים, בעיקר כאשר הצלחנו "להתפלח" לקולנוע אדיסון או לקולנוע "סמדר" המרוחק, היו סרטי מלחמה בריטים או סרטי גבורה רוסיים. גם סרטי "טרזן" הפופולריים נסבו סביב נתין בריטי החי עם קופים חסרי נתינות...
מוֹסָדֵנוּ שכן ברחוב רש"י, שבשכונת מקור-ברוך בירושלים. באותו יום פסעתי ברחוב רש"י, מפינת רחוב תחכמוני לכוון רחוב הטורים, אשר אז טרם נסלל. כמנהג אותם ימים לבשתי מכנסי חאקי קצרים, חולצה ועליה סוודר אפור וחבשתי כובע בֶּרֶט ירושלמי כחול ועגול. לרגלי נעליים גבוהות ועליהן כרוכות חותלות, שכונו אז "פָּאטֶס", כמנהג החיילים הבריטים אשר אומץ גם בפלמ"ח וממנו, מאוחר יותר, בצה"ל. שום ילד המכבד עצמו אצלנו לא חשב אז לנעול סנדלים או נעלי התעמלות כמנעל רגיל. ככל שהנעל הייתה כבדה יותר, וממוסמרת בְּסוּלְיַתָּה - כן תיטב.
עודי צועד והנה הגיח מאחורי מְשׁוּרְיָן בריטי, מאותן שריוניות קלות, שהיו משאת נפשם של לוחמינו מאוחר יותר, כאשר פרצו הקרבות. היה זה רכב גבוה, כבד-גלגלים, שבראשו צריח מסתובב ובו מקובע מקלע "בְּרֶן" כבד. אותו מקלע מוזר שמחסניתו מזדקרת כלפי מעלה, ולא כלפי מטה כביתר המקלעים בעולם. בַּמְּשׁוּרְיָן היו ארבעה או חמישה "טוֹמִים", צנחנים בריטים שכונו כך בשל היותם מזוינים בְּתַתֵּי-מקלע מסוג "טומיגן" כאשר סבבו בחוצותינו. אחרים כינו אותם "כלניות", בשל כומתותיהם האדומות.
הַמְּשׁוּרְיָן נסע לאיטו, מעט מֵאֲחוֹרַי ובסמוך לי, בקצב הליכתי. הדבר היחיד שהפריע לי הייתה הָאַנְטֶנָּה של מכשיר הקשר שהתנוססה מעל לצריחו של המשורין.
כיום אני יודע שֶׁחָיִינוּ אז בעולם אשר המציאות והדמיון שלטו בו במעורב. דומני שהילדים כיום, ובעיקר אלו שחיים בחיק משפחה "רגילה", חיים כבר במציאות אחרת, מציאותית הרבה יותר. הם חשופים לתקשורת המונים, ובעיקר לטלוויזיה, מועשרים בְּשֶׁפַע ידע טכנולוגי, רב לאין-שיעור מאשר ידענו אנו. אפשר גם שבמוסד השלמנו בדמיוננו יותר חֲסָרִים בידע, באשר לא היו לנו הורים לְהִוָועֵץ בהם או לְשָׁאֲלָם שאלות. אפשר גם שאני, בשל דמיוני העשיר ואהבת הקריאה שלי, חייתי ביתר-שְׂאֵת בעולם דמיוני. אך הבה נחזור למשורין ולאנטנה שבראשו. בצריח המשורין, מאחורי המקלע, ישב אחד החיילים ולאזניו אוזניות.
רַווחה אז בקרבנו הידיעה "הוודאית" כי האנטנה משמשת לקריאת מחשבותיהם של אנשים. מישהו, ואפשר ועשה זאת בצחוק - ולדעתי נטיעת מידע כוזב בְּאָזְנֵיהֶם של ילדים עֵיְרַנִּיִים הוא מעשה נפשע גם אם אין כוונה רעה בצדו - ייחס לאנטנות "סגולה" זו של קריאת מחשבות, ואנו, הקטנים, הֶאֱמַנּוּ בה אז ללא עוררין. מסתבר שהאנטנות הזיקו למוחותינו כבר ששים שנה לפני הקרינה הנובעת, אם אמנם, ממכשירי הטלפון הסלולריים של ימינו...
ובכן- אני הקט צועד ולצדי המפלצת המאיימת קוראת המחשבות, שהאטה ונסעה מעט מאחורי, עוקבת אחרי וקוראת את מחשבותי... ידעתי שאני שונא את הבריטים ומשום מה מחשבתי התרכזה באותם רגעים מביכים דווקא בתחושה עזה זו. נִסִּיתִי להתכחש למחשבה זו ולחשוב שאני בעצם די אוהב צעירים נועזים אלה, שהכו לא מכבר בגרמנים, אך הדבר לא נסתייע. לא קל לשלוט במחשבות. התאמצתי לחשוב על משהו אחר - אך בִּכְדִי. לבסוף החלטתי "תמות נפשי עם פלשתים", לא אאבק עוד ברגשותי! חשבתי לעצמי: "אני שונא אתכם, לוואי ותמותו או תצאו כבר מן הארץ הזאת. כך או כך - אני שונא אתכם"!!
חִכִּיתִי לחוש את מגע הידיים השריריות הלופתות את זרועותי, לְחָיַי המתינו לסטירות הבלתי נמנעות, אך דבר לא קרה. המשכתי ללכת לתומי, כאשר המשורין בעקבותי, והחייל החבוש באוזניות, ישוב בצריח וקורא את מחשבותי, בולש בהן שְׁתִי וַעֵרֶב, ואין בידי להושיע. חשתי ממש גופנית את הגורם הזר המשוטט לו בְּשׁוּפִי וְנַחַת בקודקודי.
היו אלו דקות ארוכות וקשות של מלחמתי העזה באימפריה הבריטית. מלחמה שהתנהלה כולה בראשי [ובאנטנה...]. הייתה זו אחת מהמלחמות הקשות והנועזות שלחמתי מעודי.
כאשר קרבנו אל פינת הרחוב, שלימים נקרא "רחוב הטורים", הגבירה השריונית את מהירותה, פנתה ימינה לכוון מחנה שְׁנֶלֶר, ונסעה לדרכה. האימפריה הבריטית כָּשְׁלָה בקרב אף מבלי שתדע על-כך... [או, אולי, אותו צנחן בריטי פשוט לא שלט בשפה העברית...אז לא חשבתי על כך].