ערב שבת קודש פרשת ניצבים. "מה ידידות מנוחתך, את שבת המלכה, בכן נרוץ לקראתך, בואי כלה נסוכה" - בזמן שאנחנו נערכים לקבל את פני שבת המלכה, השבת האחרונה של השנה, שרת התחבורה נערכת לקדם עוד ועוד תחבורה ציבורית בשבת.
השבוע חנכה בטקס ברוב פאר והדר את קו המטרונית מחיפה לנשר, וכל מי שנכח בטקס יכול היה לחוש באוויר שהשמחה העיקרית היא לא על השקת הקו עצמו, אלא על חילול השבת הציבורי הצפוי לבוא יחד עמו, בעוד שעות ספורות.
מי שהביאו את מרב מיכאלי לכהן כשרת התחבורה - נפתלי בנט, איילת שקד ומתן כהנא - אוחזים בהסכם לפיו אסור לה לבצע צעדים כאלה. "יישמר הסטטוס-קוו בסוגיות בעלות זיקה לענייני דת ומדינה" - כתוב בהסכם הקואליציוני שלהם - "מלבד בנושאים בהם יוחלט לקדם שינויים, בהסכמת כל סיעות הקואליציה", ובסוגריים מנויות הסוגיות השונות, ובהן כמובן השבת, חמדת הימים.
אלא שהנייר הזה, שאמור היה לשמש כלי לשמירה ולהגנה על השבת במרחב הציבורי, כמו על אלמנטים נוספים המייצרים את הזהות היהודית של מדינת ישראל, נשכח מלב רגע אחרי שנחתם. שרת התחבורה דהרה קדימה, ולא היה מי שיעצור בעדה.
כך למשל, לאורך כל תקופת כהונתה לא נמצא בקואליציה אף גורם שהצליח לעצור את ההתעללות בנשות האברכים לומדי התורה. למרות שבאותו סעיף חשוב של סטטוס-קוו הוזכרו בפירוש גם "תלמידי הישיבות", איש בקואליציה לא עמד באופן נחוש נגד הפעילות הדורסנית של שר האוצר ליברמן, שרמס ברגל גסה אימהות צעירות ותינוקות רכים בשנים, ושלל מהן את הזכות לקבל מעון במחיר סביר, הכל כדי לרוקן את בתי המדרש ולהוציא את האברכים ל"שוק העבודה" הקדוש. למרבה הבושה, בג"ץ הוא שדחה את גזירות ליברמן לשנת הלימודים הבאה, בג"ץ ולא חברי ימינה שאחזו בידם את ההסכם שאוסר לחלוטין התעללות שכזו בלומדי תורה.
את הפעלת הרכבלית בשבת מנענו כמעט ברגע האחרון, במאמץ משולב, ציבורי, פוליטי ומשפטי, עם גורמים בעיריית חיפה, ופעילים למען השבת הציבורית במקומות נוספים. היה מדהים ועצוב לראות כיצד חברי "ימינה" לא לקחו כל חלק במאמץ הזה, משל הדבר לא נוגע אליהם כלל. רק לאחר הפעלת לחץ תקשורתי מסיבי בעיתונות הדתית, הואיל השר לשירותי דת דאז להוציא מכתב מטעמו, הדורש בתוקף "להימנע ממהלכים חד-צדדיים" למען "שימור חוסנה של הקואליציה". זה הספיק. לא היה צורך ביותר מכך. אבל למה צריך היה לשלוח את המכתב הזה בשלב כ"כ מאוחר, ורק תחת לחץ כבד?
"איך לא תירדם בשמירה? ואיך אוכל לישון בשקט כשאני יודע שאתה עולה לעמדה הסמוכה לביתי במצב של עייפות טוטאלית?" - שאלתי פעם את אחד החיילים שאכל אצלנו בסעודת ליל שבת. "גברת" - הוא ענה בחיוך שובה-לב - "אני אישן בשקט, את תשני בשקט, וגם המחבלים ישנו בשקט". מצטערת, אני לא יכולה לישון בשקט. בשבועות האחרונים אני מוצאת את עצמי עמלה שוב ושוב להעיר את השומרים, שהפקירו את משמרתם. להעיר את חברי משכבר הימים, שאוחזים בידיהם את כל הבלמים הנחוצים כדי למנוע צעדים חמורים מצד שותפיהם לקואליציה, אבל בדרך כלל אינם עושים דבר. הפקירו את ההגה של המדינה בידי שותפיהם משמאל, ומאז נעלמו ונאלמו.
והשמאל? באין מעצורים, הוא שועט קדימה. למה לא? אז לפעמים בג"ץ עוצר אותו, כפי שקרה אתמול בפרשת מזוז. ולפעמים כותרות ראשיות בתקשורת גורמות לחלק משרי "גוש ימינה" לפעול, כפי שקרה בפרשת ביילין ואתמול בפרשת הסכם התרבות עם האיחוד האירופי, ולפעמים - כלום.
כך קורה שנשיא ארה"ב מבקר במזרח ירושלים ללא ליווי ישראלי רשמי, כאילו היה זה שטח של מדינה זרה. כך קורה שבעיצומו של גל טרור נשלחים כוחות גדולים של צבא ומשטרה להרוס שוב, ושוב, ושוב, ושוב התיישבות יהודית בגבעות בנימין, באלימות ובאגרסיביות שלא תתואר. ואולי אפילו כך יקרה, בתוך זמן קצר, כשהסכם לקביעת הגבול הימי שלנו בצפון, יוצבע בקבינט תוך הסתרתו מעיני הכנסת ומניעת כל דיון ציבורי בעניינו (צעד שיכול להימנע בהחלטה אחת של גדעון סער, אם יתעורר ויחליט להגן על הדמוקרטיה ועל גבולות מדינת ישראל ולמנוע את המחטף הזה. המפתחות בידיו).
"כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום, לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא" - על הפסוק הנפלא הזה מפרשת השבוע אומר לנו רש"י: "לא נפלאת היא ממך - לא מכוסה היא ממך", כלומר: מדובר בדבר גלוי לעין ומוכר, לא נעלם ולא נסתר, וגם לא רחוק, ומכיון שכך "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו". אמת פשוטה היא: האדם מצופה לעשות ולפעול בהתאם למה שגלוי לעין, ולמען מה שקרוב ללב. כיצד יכול אדם, כל אדם, קל וחומר שליח ציבור, לוותר בקלות כזו על מה שמגיע לו בהסכם כתוב וחתום, גלוי וידוע? כיצד יכול אדם להתעלם באופן שיטתי מפגיעה בזכויותיו המגיעות לו על-פי דין? לשתוק אל מול רמיסת היקר לו? כיצד מסוגל שליח ציבור לעשות זאת לעיני בוחריו? רמיסת השבת הציבורית נעשית לעין השמש, בהתרסה ובקול תרועה רמה. גם ההסכם הקואליציוני האוסר זאת לא מכוסה הוא ממי שניסחו אותו ומחזיקים בו ובחתימות המתנוססות עליו. כיצד ייתכן שלא שמענו משפט גינוי אחד, מילת כעס או אפילו מילת כאב אחת, ולא ראינו מעשה נחוש אחד שנעשה כדי למנוע זאת?
"כל מקדש שביעי כראוי לו, כל שומר שבת כדת מחללו, שכרו הרבה מאוד על-פי פעלו, איש על מחנהו ואיש על דגלו" - בע"ה אנחנו נפעל להרים באהבה את דגל השבת שנרמס, ולהשיב לו את כבודו הראוי לו, ולנו.
שבת שלום