מהו מרווח התערבות של ביהמ"ש בביקורת שיפוטית על החלטות והתנהלות של מבקר המדינה? שאלה זו מרתקת, לא רק לאור טענות לאקטיביזם שיפוטי אלא גם לאור מיעוטם של תובענות שהוגשו נגד מבקר המדינה בכובעו כנציב תלונות הציבור שהסתיימו בפועל בפסד דין. הזדמנות לראות כיצד ביהמ"ש בוחן את התנהלות נת"צ ניתנה לאחרונה בתיק שהתנהל בביהמ"ש העליון ביושבו כבית משפט גבוה לצדק.

נסיבות המקרה

נישום (להלן - עותר או משיב), שעה ששימש ככונס נכסים, קיבל מעיריית טבריה חיוב בגין חיובי ארנונה. לאור עמדת העירייה הגיש הלה תלונה למבקר המדינה ונציבות לתלונות הציבור. העותר טען כי העירייה חייבה אותו שלא כדין בארנונה בגין נכסים אותם הוא החזיק בשנים 2026-2002 בעניינם שימש בעבר ככונס נכסים, על-פי מינוי של רשם ההוצל"פ. כיוון שלא קיבל לדבריו מענה הוא פנה לנציבות תלונות הציבור בתלונה. הנציבות, שפעלה לברר את התלונה פנתה לעותר בבקשה להשלמות, וכן הקפידה לעדכן אותו על הטיפול בתיק. כך עודכן העותר בין היתר, כי מטעמים שאינם תלויים בנציבות, בירור התלונה מצריך פרק זמן נוסף, ולאחרונה, ביום 7.6.2023, נשלח לעותר מכתב נוסף בגינו ציינה הנציבות כי "נמסר לנו מעיריית טבריה כי לא קיימים הליכי גבייה בתיק אלא רק תזכורות שתיפסקנה ומהן ניתן להתעלם, עד שתועבר אלינו חוות הדעת המשפטית של העירייה בעניין מושא התלונה". כן צוין כי הנציבות תשוב ותעדכן את העותר בדבר המשך בירור התלונה. למרות הודעת הנציבות, קיבל העותר לדבריו דרישת תשלום נוספת המתייחסת לחובות מושא התלונה, ומכיוון שלדבריו הנציבות מגלה אוזלת יד ומשתהה בבירור תלונתו, הוא עתר בעניין לבג"צ.

פס"ד

ב 24.7.2023 התקבל פס"ד בתיק הנדון, בו דחה ביהמ"ש את העתירה, בקבעו כי המסגרת החוקית החלה בנושא זה, לעניין החלטה ו/או ממצא בעניין תלונה, מצמצמת את מתחם הביקורת השיפוטית, זאת לאור סעיף 45(ב) לחוק מבקר המדינה, התשי"ח-1958 (סעיף "הזכויות") הקובע כי "שום בית משפט לא ייזקק לבקשת סעד נגד החלטותיו וממצאיו של נציב תלונות הציבור בעניין תלונה". ואכן ביהמ"ש קבע כי רק במקרים "חריגים ביותר בהם ניתן להצביע על פסול קיצוני ומובהק "בהחלטה" שהתקבלה (בנציבות) וכדוגמה לכך ציין ביהמ"ש שלושה פס"ד (בג"ץ 6825/06, בג"ץ 6529/08, בג"ץ 5846/00) שבהם הוגשו עתירות נגד "החלטה" של הנציבות לדחות את התלונה (אין בסיס לתלונה). ואילו כאן, המקרה שלפנינו שונה, העתירה, כיוון שמבקר המדינה לא סיים את הבירור, בקש העותר שביהמ"ש יורה "לנציבות לסיים בתוך 45 ימים את בדיקת התלונה". אם כן, במקרה זה הרחיב ביהמ"ש את השימוש בעילה זו, גם בגין השתהות בבירור תלונה. ובלשונו של ביהמ"ש "בהינתן המסגרת החוקית שלעיל, ובשים לב לאפשרות העומדת בידי המתלונן למצות את זכויותיו באפיקים אחרים, עמד בית משפט זה על מתחם הביקורת השיפוטית המצומצם החל על החלטות הנוגעות לתחום תלונות הציבור". כך יצא בסיכומו של דבר, שביהמ"ש, שבסיפא הגיע למסקנה כי העתירה "הקדימה את זמנה", עשה למעשה שימוש בסעיף הזכויות בחוק מבקר המדינה באופן שמרחיב את תחולתו. אין ספק שהמסקנה אליה הגיע ביהמ"ש צודקת, והתנהלות נציבות מבקר המדינה שהמשיכה לעדכן את המתלונן גם לאחר הגשת העתירה ראויה להערכה ומאיינת את הבסיס לעתירה, אך נראה היה שניתן היה להגיע לתוצאה זו כפי שמופיע באחרית פס"ד, להגיע לאותה תוצאה¹ מבלי לעשות שימוש בסעיף 45 (ב) לחוק מבקר המדינה.