תנועת המחאה לא קמה כדי להתניע בשבת את הרכבת הקלה (בת יומיים והופכת מקלה לקשה). אני משוכנע כי רוב מכריע של הטייסים, אשר חדלו להתנדב לחיל-האוויר בגלל חוקי הדיקטטורה, תומך בהתרת נסיעתה שבעה ימים בשבוע. גם אני. בוודאי בתל אביב. אך איש מהטייסים שבחרו בלב שבור לוותר על התנדבותם לחיל-האוויר לא היה נוקט צעד כה מעיק (לו ולאומה כולה) רק כדי למנוע את השבתת הרכבת הקלה.
הרי יש השבתה כזאת של האוטובוסים, ואיש לא פצה פה וצפצף. יתרה מזאת, ישראלים מעולים, שאת פני רובם אני רואה מהפגנות המחאה, רשאים גם רשאים להפגין בקרונות ובתחנות ועל הרציפים בעד נסיעתה בשבת. אך לא בשמה של תנועת המחאה.
תנועת המחאה הרחיבה את נושאי התעסקותה, וזה עולה בקנה אחד עם התנגדותה לחוקי הדיקטטורה. הדרת נשים וקיפוחן והגנה שוויונית על מעמד הלהט"בים מצויות במתחם זה. מוצדק להיאבק בממשלה בנדון. גם המאבק נגד שיתוק התקשורת והכפפתה לשלטון מהאסכולה של ד"ר שלמה קרעי ראויה להנפת דגל מטעם תנועת המחאה.
לא כן הרכבת הקלה. זה עניין למשא-ומתן, מקח וממכר, היצע וביקוש בשוק הפוליטי המאוס.
אנו קמנו למען המילה שזעקה ד"ר שקמה ברסלר בהפגנה הראשונה בכיכר "הבימה" - "דמוקרטיה". ועל מנהיגי המחאה (בניגוד לחברי התנועה החופשיים לפעול כרצונם) לבור היטב את הנושאים המטופלים במהלכיה. "תפסת מרובה לא תפסת". ואני מאחל לחבריי שיסדירו לי נסיעה ברכבת הקלה בשבת לאצטדיון בלומפילד.