הכאב נורא, מעל ל-1,300 נרצחים ונופלים. הלב חרד לשלום אלפי הפצועים ומאות השבויים. משפחות כה רבות מתענות; אזרחים מתפנים מישוביהם והאמונה בכוחם ואמינותם של כוחות הביטחון נסדקה. צה"ל עתה דרוך למלחמה ולוחמי המילואים חסרים במשק ובמשפחותיהם. הָהַנהגות הפוליטיות והצבאיות הכזיבו. רמטכ"לים קודמים ומפוארים הצטרפו לְטוֹבָה לקבינט, אך עתה מתברר שבעת פיקודם נגנב נשק רב מצה"ל, מחסני החירום הוזנחו ורוקנו בחלקם ולא היו מוכנים למלחמה. והקטנת הצבא הסדיר הייתה רחבה ומהירה מדי.
כפי שהתריע האלוף בריק. הצבא נותר למעשה ללא סגל תחזוקה מגויס, ללא די נהגים לשינוע צבא ואספקה בחירום. אלו כל הקצינים והבד"א [בעלי דרגות אחרות, שאינם קצינים] אשר חוזיהם הופרו או לא הוארכו ומסתבר שמסירת תפקידיהם לחברות פרטיות כשלה. אולם לביקורתו של האלוף בריק התייחסו בביטול ובאיבה. דבריו לא הגיעו במלואם ובחומרתם לכלל הציבור. אני זוכר כיצד במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים אנשי חיל החימוש לִווּ את הכוחות המסתערים. גם תחת אש תיקנו וְהִשְׁמִישׁוּ טנקים ונגמ"שים פגועים, החליפו שרשרות וגלגלים ותיקנו תקרים.
עובדים אזרחיים לא יכנסו לאזורי לחימה ובוודאי לא תחת אש. הערה אחת של האלוף בריק גורמת לפעירת עיניים ולחבטה בראשינו: רוב הנהגים בחברות הפרטיות שנשכרו למתן שירותי לוגיסטיקה לצה"ל במקום חילות החימוש והתחזוקה הם עֲרָבִים, שרובם לא שָׂשׂוּ לנטוש את משפחותיהם ולהתייצב בשעת חירום או לנהוג רכב לא-ממוגן בשטח מופגז. כרגע רוב החזיתות שקטות יחסית, מעין "צה"ל מְחַכֶּה לרבין אַי אַי אַי" כלשון אותו שיר ערב ששת הימים, אלא שרבין איננו ובנימין נתניהו קיים וממשלתו עסקה וטרם חדלה בשינוי המשטר ובהפניית סכומים אדירים למפלגות הקואליציה במקום למיגון והתחמשות, ולביטחון.
המכה שספגנו נוראה וטרם בא הזמן לנתח את האירועים ולהצביע על כשלים ומכשילים אולם נושא אחד טורד את מנוחתנו והוא איסוף הנשק מהקיבוצים והמושבים הקרובים לגבולות ומכיתות הכוננות שלהם בידי המשרד לביטחון פנים ועל-ידי פיקוד העורף. שורות אלו נכתבות כאשר לא ברור אם אפילו בימים אלו אותם כלי-נשק חיוניים הוחזרו למגינים האזרחים בגבולות.
בין יתר סיפורי הטבח, והגבורה שמנגד, שמענו שבישוב מסוים הרובים נאספו בידי פיקוד העורף כעשרה ימים לפני הפלישה והטבח. שמענו על רבש"צית עיקשת אחת שסירבה למסור את הנשק בישוב מגוריה ובזכות זאת הישוב ניצל.
מדינת ישראל סובלת מאוד מהעובדה שהיא מוקפת אויבים, ועל כן נאלצת לקיים גיוס ושירות חובה בצבא [אמנם גיוס רב-משתמטים]. אולם בצד ההוצאה וההשקעה האדירה היא נהנית מכך שכמעט כל תושבי המדינה, גם הנשים, עברו אימון, בסיסי לפחות, בלחימה ובשימוש בנשק. זהו מרכיב-כח חשוב מאין כמותו. היה צורך בֶּאֱוִילוּת קיצונית לבטל ולשלול מרכיב ביטחוני עצום זה. היו ימים ובכל בית בישובים הקרובים לגבול, או הנתונים לפשיטות רצחניות [כמו "הפדאינים" בזמנו והמרצחים ו"המסתננים" שבאו אחריהם] ובו גר בּוֹגֵר צבא היו רובה ותחמושת לשעת חירום.
כן, אין ספק היו סיכונים מסוימים במצב זה, החל מגניבת הנשק או שימוש בו שלא למטרות הגנה מאויב, אולם החסרונות בטלו בשישים, או בשש-מאות, מול סכנת החיים ותחושת הביטחון. חכמת אבותינו, ולא רק בְּשִׁיבַת צִיּוֹן בימי עזרא ונחמיה, הייתה קדומה. באזכורים רבים של האוכלוסין, כמו אפילו ביציאת מצרים וּבְמִפְקְדֵי השבטים צוין מספר נושאי הנשק. לפחות עכשיו, אחרי המחיר הנורא ששילמנו על איסוף נשק זה מהמגינים בגבולות, יושב הנשק לאותם אזרחים ככל שהדבר טרם נעשה ובל נחזור על טעות נוראה זו.