הימים עצובים. נפלו ונופלים אצלנו קורבנות רבים ויקרים, עשרות חטופים מתענים בשבי וההודעות של דובר צה"ל על חיסול עשרות ומאות מחבלים אינה מרככת את הכאב על קורבנותינו. הרוצחים אנשי חמאס ראוי שדינם יהא מוות אך אין לנו כל ענין לפגוע באזרחים. הרושם הוא שהצבא מנסה בפרסומי הישגיו לחפות על חוסר יכולתו, או העדר הרשות להפעיל מלוא יכולתו, לסיים כבר את המלחמה בכיבוש רפיח ושחרור החטופים. אולם לוח השנה מוסיף להתגלגל. חגגנו בצחוק מעורב בדמע את חג הפורים האחרון, המוסלמים חוגגים את רמדאן, שרבים מדי שָׁם הפכוהו מֵחַג של שלום, אהבה, כבוד וכיבוד לחג של רצח, הרג וקנאות. באירופה וארה"ב מְהַתְּלִים וצוחקים ב"חג השוטים", הוא ה-1 באפריל. אצלנו, בישראל, דומה שהממשלה חוגגת את ה-1 באפריל במשך כל השנה. יושב בה מקבץ גדול של שוטים ושל משתטים, המוסיפים להשתטות גם כאשר רצינות נדרשת. רבים מהם (כן, "ממשלה רחבה") הופתעו בעצמם כאשר מונו לשרים, והפתיעו אותנו כאשר הגיעו לכנסת ולממשלה. אפשר וראש וראשון להם הוא השר דודי אמסלם, שגזענותו מחפה על רגשי הנחיתות מהם הוא סובל, איש שעוני הרולקס, השנאה לאשכנזים והמינויים הפסולים המופקד גם על הגרעין הישראלי, לא, לא "גרעיני עפולה" הטעימים, ועל רשות החברות. מתחרה בו מירי רגב אשת הדגלים ארוכת-הלשון המשמשת גם לדיבור; לצדה הבנאי ישראל כ"ץ, "הורדוס" בפי עצמו, הסובל מכאבי כתף מרוב טפיחה עצמית על השכם, אשר היה לשר חוץ כְּבַד-פה בלשון אֶדוֹם. לְצִידָּם מככב קָרְעִי הגרוע בשרי התקשורת עד כה, שעושה כל שֶׁלְּאֵל ידו להזיק לתקשורת ומתנכל ליו"ר המצליח של הדואר ומנסה לפטרו כי מצא שם מקום למנות במקומו חבר מרכז. שרת ההסברה לשעבר, משורייניתו האישית של ביבי גלית דיסטל, העבירה את ימי היותה בתפקיד בחיפוש מדפסת ובפיטורי עובדים מנוסים. שיקלי מחנך את מנהיגי ארה"ב ונושך את היד המלטפת אותנו: עירית סילמן העלובה שמכרה את מצפונה ואת מפלגתה עבור שוחד בחירות בצורת כס המיניסטר מעכירה את האוויר חדשים לבקרים בתלונות על שהיא שק חבטות מיניסטריאלי המותקפת שוב ושוב פיזית. הכנסת אינה מפגרת אחרי הממשלה. עשה מאמץ (כן, קשה) לשמוע את צְרָחוֹתֶיהָּ של רויטל גוטליב, את נאומי השרה אורית סטרוק ולימור סון הר מלך (כן, יש כזו), את נאומיהם המחרידים והאדישים למות חיילנו ואזרחינו כמו שר השיכון מדושן העונג גולדנקנוף וּלְצִדּוֹ משה גפני, ששודדים את הקופה הציבורית ומשאבי הצבא לטובת טיפוח פרזיטים ומשתמטים. שר החינוך והתרבות, יואב קיש, הוא מאלו שהתקדמו בפוליטיקה לא בזכות כישוריהם הרבים אלא בזכות קרבתם, או לקקנותם, למלכות או למלכה. אין ספק שטייס קרב הוא לוחם מיומן ומאומן, שחייב לשלוט בנשק האדיר שהוא מטיס ולוחם עמו. אנו, "עכברי היבשה", שתמיד לחמנו כשרגלינו על הקרקע, או למירב בטנק או נגמ"ש, הסתכלנו בהערכה רבה, אם לא בהערצה, בטייסים המצוחצחים שנהנים מתנאי שרות משופרים, ממדים המיוחדים להם, ידענו מה כוחם ויכולותיהם המיוחדות. הם הגיעו לתא הטייס לאחר קורס קשה, ארוך, מסוכן ומתיש, שכה רבו הנושרים ממנו. תמיד הנחנו שכולם גם נֵחוֹנוּ בשכל-ישר שהוא לכאורה תנאי להצלחתם באימונים ובקרבות האוויר המתרחשים ללא קרקע, או אפילו מים, לרגליהם. גם פרחי הטייס שנשרו מהקורס השתבצו לרוב כלוחמים וקצינים לתפארת בחילות הקרביים ביותר. רבים מהם הגיעו לתפקידים בכירים במשק ובפוליטיקה אחרי שחרורם וגם שם רובם התבלטו לטובה. אחד מהם, רא"ל חלוץ אף נתמנה לרמטכ"ל בהצלחה כזו או אחרת, ובין היתר פיקד על ההינתקות. חולדאי היה לראש עִירִיָּה מצליח בת"א. טייס הקרב לשעבר, קיש התמנה, לאחר שורת תפקידים, לכהונה הרמה ורבת התקציבים של שר החינוך. עתה מסתבר שהוא מתאים לכהן כשר חינוך כפי שרגב התאימה להיות שרת תרבות. דומה שכדי להתקדם בפוליטיקה לא די להתפלש באבק נעלי רה"מ וה"גברת". בכדי שישימו לב אליך עליך לעורר פרובוקציות ומהומות ובראש ובראשונה, אם מונית לשר, להרוס את כל אשר בנה קודמך. היו ליואב קיש כשלונות שונים בתפקידיו האזרחיים, גם כשר חינוך רבו הכשלים, כמו בתקציבים להשכלה הגבוהה, במינוי צמרת הספריה הלאומית ועוד. ניתן להסכים שבחינות הבגרות אינן פתרון אידיאלי לבחינת רמת השכלתם והידע של בוגרי התיכון. הן גורמות ללחץ עצום על התלמידים והוריהם, לעתים עד לסכנת חיים. ביפן וקוריאה רבים שמו קץ לחייהם מפחד הכישלון. הבחינות גורמות למערכת להתרכז בחומר עליו נבחנים ולהתעלמות מל מה "שאינו בחומר", אך התחליף - הגשת עבודה אינו ריאלי, בעיקר כאשר ניתן להגיש עבודה המשותפת למספר תלמידים, שאז הסיכוי שאחד יעשה את העבודה, או אף גרוע מכך שמישהו אחר, כמו סטודנט בעל ידע, או הורה, יכינו את העבודה, לעתים אפילו עבור תשלום. עמדתו כלפי ארגוני המורים לא הייתה מצטיינת, התלמידים הפסידו שעות לימוד ופעולות אחרות, אולם לשיא חדש בעליבות הגיע השר בנושא פרסי ישראל. הוא לא קיבל את אלו שנבחרו לקבלת הפרס על-ידי ועדות שהוא עצמו מינה, לאחר מכן ביטל את הענקת הפרס ליזם מצטיין ואב שכול משום שהשתתף בהפגנות כנגד "המהפכה המשפטית". זה היה אקט פוליטי שקוף ובזוי במטרה לשאת חן בעיני בית המלוכה. לאחר שקמה זעקה בציבור ניסה לנוס מהצרה אליה קלע את עצמו בביטול כל הפרס, פרט לפרסים על גבורה ועשייה לביטחון המדינה. לבסוף, כאשר הסערה המיותרת שגרם לא שָׁכְכָה החזיר את הנושא לקדמותו. כלשון אותו משל: גם אכל את הדג הבואש, גם נזרק מהעיר וגם גולגל בנוצות וזפת. ועוד באותו ענין: שר החינוך לא מצא פגם בכך שהרב יוסף, עובד המדינה, שאיים בעיצומה של מלחמה, פחות מחודש לפני טקס פרס ישראל, שהוא והאברכים צאן מרעיתו ירדו מהארץ אם יידרשו לשרת בצבא, עדיין יהא בין מקבלי גדול הפרסים מאותה מדינה שהוא מסית נגד ההגנה עליה בעודה מזילה דם ודמעות. השר גם ביטל את הטקס של יום י"א באדר לזכר גבורת יוסף טרומפלדור וחבריו על הגנת צפון המדינה, טקס כה חשוב ואקטואלי דווקא בימי כאב וגבורה אלו בגבול הצפון. ניתן היה לקיים את הטקס אם לא בתל-חי מחמת הסכנה, במקום חילופי, כמו בקיבוץ תל-יוסף הקרוי על שם טרומפלדור או בבית הגדודים המושב אביחייל שקיימו ותיקי ההגנה. אכן: "איסטרא בלגינה קיש קיש קריא" - מטבע קטן בכד ריק משמיע רעש גדול. ועוד לעניין פרס ישראל ה'תשפ"ה - לדעתנו מן הראוי הוא לצפות מהרב יוסף לוותר השנה על הפרס בשל קריאתו/איומו לרדת מהארץ אם תהא חובת גיוס. לפחות - המתן שנה או שתיים, עד שהאדמה בארץ הזו תכסה על דמם של הגיבורים שנתנו נפשם בהגנה עָלֶיהָ ועליך. ואתה, שר החינוך, שקול נא להתפטר או לפחות לעבור לכהן בראש משרד אחר. כשר חינוך השבעתנו ביזיונות די.