החזרת ארבעת הגופות מעזה

יום ה-20.2.2025 היה יום קשה. הושבו לישראל גופותיהם המחוללות של הנרצחים - עודד ליפשיץ החולה בן ה-84 לצד תינוק וילד קטן, אחרי טקס מקאברי בעזה בְּבִיּוּם חמאס, ויובאו לקבר ישראל. הם נרצחו בידי חיות אדם, (בלי להעליב את החיות), אשר גם התנהגו בִּבְהֵמִיּוּת עד הסוף הַמַּר לנו: במשך שנה ומחצה ועד לרגע האחרון הם נתנו לאב ולעם כולו לקוות כי ארבעת החטופים ובהם האֵם ושני תינוקיה יוחזרו חיים. לאיזה שפל של רצח וביתור תינוקות יכול לרדת ילוד אישה? לצד זוועה זו נוסף העינוי הנוסף משהוברר שגופת אישה עזתית אלמונית "הוחזרה" לישראל במקום שירי, האם החטופה. ראינו משך 500 יום בכל אמצעי התקשורת את תמונות התינוקות האדמונים הללו, שקנו שביתה בכל לב. עַם שלם התאהב, עם שלם קיווה וציפה, עם שלם הוכה בהלם ובכאב אחרי הזעזוע מדוח המכון לרפואה משפטית על אופן הרצח. בצד חָרוֹן אַפֵּנוּ כואב ליבנו עם האב הַמְּעוּנֶה.

ניהול כושל

עם ישראל הוכה מכה קשה ואנושה ביום הטבח. חג שמחת תורה הפך ליום אֵבֶל. המנהיגות האזרחית והצבאית כשלו, אלו בבניין הצבא ומערכות הביטחון, קביעת המדיניות עבורן והפיקוח עליהן, ואלה בחוסר אחריות, יהירות והתמכרות לקונספציה שאין כל חשש או סיכוי להתקוממות או לתקיפת פתע. אחרי יום-יומים הצבא התאושש ויצא לתקיפה רבתי תוך כיבוש שטחים, טיהורם ממחבלים ואמל"ח, אך מסע הניצחון נבלם בידי ראש הממשלה. אז התערב "הציוני" ג'ו ביידן, נשיא ארה"ב ותרם את חלקו הרב בעצירת צה"ל. על הממשלה היה להתעקש, למרות כל הבעיות עם ארה"ב ותלותנו בה באספקת נשק להמשך הלחימה. (אגב - עוד ביזיון ישראלי, ממשלתי וצבאי היה חוסר בנשק ובתחמושת בלחימה מול ארגון טרור). אסור היה לספק לעזה שבשליטת חמאס כל אספקה שהיא עד לשחרור החטופים. ממשלת ישראל כשלה. היא אפילו לא דרשה בתוקף הראוי את ביקורי החטופים על-ידי הצלב האדום לפני כל הקלה או אספקה. נוצר מצב אבסורדי הנמשך עד עצם היום הזה: בעוד שהחטופים נמקים ללא תרופות ומזון החמאס מתלונן על שלא די משאיות אספקה נכנסות לעזה מדי יום! ישראל סיפקה לעזתים חשמל, מים, ואפילו הניחה צינור נוסף... מעולם לא היו צבא או מדינה שניהלו לחימה כה נדיבה (ומטופשת) מול אויב . כאן יש לאבחן בין שלושה סוגי "חטופים" או "שבויים". 'שבוי' הוא לוחם שנפל בשבי בעת לחימה. לגביו יש הסכמים בי"ל, למרות שהחמאס אומנם "טרם שמע" עליהם. 'חטוף' הוא אזרח שאינו מעורב בלחימה ואשר אין שום הצדקה חוקית לאסור אותו או להחזיקו בכלא או במנהרה. עצם חטיפתו היא פשע וחמורה מהפשע היא ההתעללות בו והפקרתו למוות ללא תרופות או מזון מספיקים. סוג שלישי הם המוחזקים בידי האויב בשל מעשה מכוון שהם עשו, כמו מנגיסטו שחצה את הגבול לעזה למרות קריאות שקראו לו לעצור (משפחתו טוענת לאי שפיותו. אולי. אך משפחתו לכאורה לא שמרה עליו) או כמו הישאם שהלך "לבקר את אחותו" (אגב - שניהם היו ברצועה כבר בביקור קודם ואז הושבו לישראל). לגבי החוצים מרצון, כמו אלו או אותו טננבאום, חובת המדינה כלפיהם מצומצמת אם בכלל, ואם כן - מתוך רחמים או חסד ולא מתוך חובה. מדינת ישראל הסכימה למעשה לראות בחטופים סחורה העוברת לסוחר ומוכנה לשלם עבורם ברוצחים שֶׁפִּשְׁעָם הוכח במשפט והם שפוטים כדין. לעתים אין ברירה וחייבים לשלם לשחרור חטוף או בן ערובה, אולם לא זה היה המצב כאן - צה"ל היה ערוך ומוכן להמשך הלחימה ולהרג והרס חמאס אולם נבלם לצורך מו"מ מייגע, תשלום במחיר גבוה להחריד, תוך ידיעה שחיילים ושוטרים נפלו לצורך לכידת אותם רוצחים וכי עוד רבים, אזרחים ולוחמים, יפלו מידם אחרי שחרורם. יש הטוענים שהעיכוב היה מחמת צרכים להארכת השלטון: טיעון הטעון בדיקה. "באין חזון (כלומר מנהיגות בעלת חזון) יִפָּרַע עם" משלי כוח יח.