בהצעה להחלטת ממשלה שאושרה היום (11.5.25), והוגשה ע"י שרי האוצר, הביטחון והמשפטים. נכללה הוראה על מענק חד-פעמי של 1,000 ש"ח לחיילים משוחררים שגויסו מיד לאחר השחרור למילואים ממושכים, ובשל כך לא הצליחו לממש את ההטבות הנלוות לשחרור. זהו פתרון סביר, אך חלקי בלבד. הוא אינו נותן מענה למשרתי מילואים חוזרים שאינם חיילים משוחררים, ואינו כולל בשום צורה מתן הטבה מתמשכת או נרחבת בנסיעות.
כמובן, במהלך שירות המילואים זכאי החייל לנסוע ללא תשלום, בדומה למעסיק שמממן לעובד את הנסיעה לעבודה וחזרה הבית. אבל אחרי 200 ימי מילואים, הופך המילואימניק לאזרח ככל האזרחים ומשלם את התעריף המלא.
למען היושר, ושרת התחבורה תא"ל (מיל')
מירי רגב לא הבטיחה שמילואימניקים יקבלו הנחה וחזרה בה. אבל דווקא מירי רגב, ששירתה בצה"ל 25 שנה ואמורה להכיר בערך השירות בצבא, מן הראוי שתפנה לשר האוצר סמוטריץ' ובעצה משותפת ישנו את תמהיל הרפורמה באופן שבו מי שנותן למדינה יקבל יותר.
בישראל אליבא שממשלת ישראל, אזרח שמגיע לגיל 67 זכאי לפטור מלא מתשלום בתחבורה הציבורית - גם אם מעולם לא שירת בצבא, גם אם עבר את כל חייו ללא תרומה ביטחונית או אזרחית וגם אם הוא שייך לעשירון העליון. לעומת זאת, קצין מילואים בן 45, שמסיים עכשיו תעסוקה של כמה חודשים בגזרה צפונית או באוגדת עזה, נדרש לשלם 8 שקלים על אוטובוס עירוני או מחיר מלא של יותר מ-300 שקלים עבור "חופשי חודשי", כמו כל אזרח.
במקביל, צעירים חרדים וערבים שאינם משרתים מקבלים 50% הנחה על נסיעותיהם מבלי שאפילו ישרתו בשירות לאומי-אזרחי.
זה לא רק מחדל תקציבי. זה מחדל מוסרי. גם אם הוא לא נעשה באופן מכוון.
הוא בולט שבעתיים כשמבינים שלא מדובר בקבוצה שולית. מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, עשרות אלפי אזרחים נדרשו לשירות מילואים - רבים מהם לפרקי זמן בלתי סבירים של חודשיים ויותר. הם השאירו מאחור קריירות, עסקים, לימודים וילדים. בתמורה - לא זכו אפילו להנחה בנסיעה ברכבת.
בשנה שלאחר השחרור מצה"ל, החייל המשוחרר אמור ליהנות מנסיעה חינם בתחבורה הציבורית - יוזמה מבורכת, תיאורטית. בפועל, רבים מהם כלל אינם מצליחים לנצל את ההטבה: בזמן שגרה - משום שהם מטיילים בחו"ל; בזמן חרום - משום שהם חוזרים למדים במסגרת שירות מילואים אינטנסיבי, ולא באמת יכולים לממש את ההטבה.
משרד התחבורה הבטיח לפני כחצי שנה לשקול את העניין - אז הבטיח.