האפשרות למעבר בתוך 90 דקות אינה "טובה" שמישהו במשרד התחבורה עושה לציבור הנוסעים. מקלב, מאידך-גיסא, מתעקש: הטבת ה־90 דקות היא מעין ג'סטה, גל על גל, כמו קניית סבון במבצע. מקלב משתמש במשל 1+1 על סבון, אבל אין המשל דומה לנמשל הן משום שהמוצר הראשון התייקר בכ-80% כאמור והן משום שערכו הנומינלי ירד וכעת סבון פחות טוב נמכר באריזה קטנה תוך ניסיון "לסבן" את הציבור באותה רטוריקה ישנה. מקלב עובד קשה לשפר את התחבורה הציבורית. אבל הוא עובד בעיקר עבור הציבור החרדי, ופחות עבור הציבור הכללי. כתוצאה מכך תוכננו קווים בין-עירוניים רבים באזורים חרדיים באופן שהם יוצאים מתוך השכונות עצמן, ולא רק מתחנות מרכזיות ומסופים, מה שפעמים רבות מייתר לנוסע החרדי את הצורך לנסיעה בקו עירוני כדי להגיע לקו הבין-עירוני. לנוסע רגיל, שאינו גר ביישוב חרדי ובפרט לאלו המתגוררים בפריפריה ואין להם קווים ישירים, אין את הפריבילגיה הזאת. אבל מקלב, שמתנהג כאילו הוא צריך להעמיס אותם על הגב שלו, עושה רושם כאילו לא אכפת מנוסעים קשי-יום אלו, שבמקום לשלם 14.50 ש"ח נדרשים לשלם עוד 8 שקלים, ולהגיע למחיר מטורף של 22.50 שקל. מוזר שדווקא אורי מקלב, שבעבר היה אביר המלחמה על זכויות הנוסע ורגיש לעוולות צרכניים, זנח את עקרונותיו ובתפקידו כסגן שרת התחבורה מיישר קו עם מדיניות חוסר תודעת השירות של המשרד. ח"כ מושיאשוילי, מצידו, הצליח לגעת בנקודה רגישה - ולא בפעם הראשונה. הוא לא נופל בפח של הנתונים הסטטיסטיים שמקלב שולף כדי לתרץ את העיוות, אלא מתעקש להישאר עם רגליים על הקרקע: אין קווים ישירים, אין תחנות גמישות, והציבור - בעיקר בפריפריה - הוא זה שנאלץ לשלם את המחיר. כשהשיח בכנסת הופך לחגיגה של טכנוקרטיה, דווקא קול פשוט, הגיוני - ואזרחי - כמו של מושיאשוילי מצליח לבלוט. לא בגלל הפופוליזם, אלא כי הוא מזכיר לממשלה את מה שהיא שוכחת: תחבורה ציבורית היא לא חישוב מתמטי, אלא שירות חיוני.

כאשר הועלתה בעיה זו בפני דריה פודשיבלוב, מנהלת אגף כלכלה ברשות הארצית לתחבורה ציבורית, היא נהגה כמאמר המלכותי הידוע ("אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות"), והציעה לנוסעים שצריכים לנסוע נסיעות בין-עירוניות לקנות מנוי חופשי-יומי. עזבו רגע את העובדה שזה לא פתרון לנוסע שלא צריך לחזור חזרה אלא נוסע בכיוון אחד, יש פה ניתוק אליטיסטי. ולמה? כי עבור מנוי יומי (לטווח של 40-15 ק"מ) הנוסע ישלם 29 ש"ח במקום 14.50 ש"ח - כלומר, פי שניים יותר (!). במשרד התחבורה עיוורים לצרכי הנוסע, ולא מבינים שהכמה גרושים האלו שעליהם הם לא מוכנים לוותר הם התעמרות בנוסעים. אפילו מקלב עצמו הודה במליאה שהנסיעות הבין-עירוניות הן רק 15% (ברוטו) מהשירות. אבל במקום לראות בנו לקוחות, רואה בנו משרד התחבורה נתינים, שנדרשים לוויזת כניסה לשירות. במקום להתאים את חליפת השירות לנוסע מנסה המערכת להתאים את הנוסע לשירות ובנוסף מחמיאה לעצמה על "תרומתה". היחס המזלזל של "תגיד תודה על זה אנחנו בכלל מוכנים לתת לך הנחה" הוא רק סימפטום לתרבות ניהול מנותקת - לא לשירות ציבורי אמיתי, ולכן אין פלא שלמרות התחזיות והתוכניות - לא חל גידול במדד הפיצול, ושיעור משתמשי התחבורה הציבורית אינו עולה.