האפשרות למעבר בתוך 90 דקות אינה "טובה" שמישהו במשרד התחבורה עושה לציבור הנוסעים. מקלב, מאידך-גיסא, מתעקש: הטבת ה־90 דקות היא מעין ג'סטה, גל על גל, כמו קניית סבון במבצע. מקלב משתמש במשל 1+1 על סבון, אבל אין המשל דומה לנמשל הן משום שהמוצר הראשון התייקר בכ-80% כאמור והן משום שערכו הנומינלי ירד וכעת סבון פחות טוב נמכר באריזה קטנה תוך ניסיון "לסבן" את הציבור באותה רטוריקה ישנה.
מקלב עובד קשה לשפר את התחבורה הציבורית. אבל הוא עובד בעיקר עבור הציבור החרדי, ופחות עבור הציבור הכללי. כתוצאה מכך תוכננו קווים בין-עירוניים רבים באזורים חרדיים באופן שהם יוצאים מתוך השכונות עצמן, ולא רק מתחנות מרכזיות ומסופים, מה שפעמים רבות מייתר לנוסע החרדי את הצורך לנסיעה בקו עירוני כדי להגיע לקו הבין-עירוני. לנוסע רגיל, שאינו גר ביישוב חרדי ובפרט לאלו המתגוררים בפריפריה ואין להם קווים ישירים, אין את הפריבילגיה הזאת. אבל מקלב, שמתנהג כאילו הוא צריך להעמיס אותם על הגב שלו, עושה רושם כאילו לא אכפת מנוסעים קשי-יום אלו, שבמקום לשלם 14.50 ש"ח נדרשים לשלם עוד 8 שקלים, ולהגיע למחיר מטורף של 22.50 שקל.
מוזר שדווקא אורי מקלב, שבעבר היה אביר המלחמה על זכויות הנוסע ורגיש לעוולות צרכניים, זנח את עקרונותיו ובתפקידו כסגן שרת התחבורה מיישר קו עם מדיניות חוסר תודעת השירות של המשרד.
ח"כ מושיאשוילי, מצידו, הצליח לגעת בנקודה רגישה - ולא בפעם הראשונה. הוא לא נופל בפח של הנתונים הסטטיסטיים שמקלב שולף כדי לתרץ את העיוות, אלא מתעקש להישאר עם רגליים על הקרקע: אין קווים ישירים, אין תחנות גמישות, והציבור - בעיקר בפריפריה - הוא זה שנאלץ לשלם את המחיר. כשהשיח בכנסת הופך לחגיגה של טכנוקרטיה, דווקא קול פשוט, הגיוני - ואזרחי - כמו של מושיאשוילי מצליח לבלוט. לא בגלל הפופוליזם, אלא כי הוא מזכיר לממשלה את מה שהיא שוכחת: תחבורה ציבורית היא לא חישוב מתמטי, אלא שירות חיוני.