אין אנו באים לדון כאן בתוכן המשדָרים. על אלו ניתן לכתוב מספר כרכים, אלא אלו הארות או הערות על אשר אקרא "ההיבט הטכני של השידורים". 1. ראשית לגבי הצג עצמו - החיים במדינה מצויים במידה רבה באנדרלמוסיה. הטלוויזיה יכולה לתרום לסדר ולהתמצאות גם בכך שתקרין על הצג באותיות וספרות קטנות את התאריך הלועזי (ואפשר גם את העברי) והשעה, בעיקר לפני הגשת החדשות. הדבר היה נהוג בעבר ומאן דהוא ראה לנכון להסיר את המועד והשעה. אנא החזירו אותם. 2. שנית - סדר, זמנים ומידע חיוני על הצג. פעם שידורי החדשות היו מוגשים בשעות קבועות ו"שלֵמות" או "עגולות", כיום כל תחנה בוחרת לעצמה את זמן הגשת החדשות, זו מקדימה בעשר דקות את "השעה העגולה" וזו מאחרת ואף אלו אינן במועד קבוע. כך מתבזבז זמנו של הצופה בהמתנה מיותרת, כאילו לא די לו בהמתנות לגמר שידור הפרסומות. אגב-לעתים תחנה מסוימת מציינת, במהלך הפרסומות, מהו הזמן עד לסיומן ובכך מאפשרת לצופה לזפזף לתחנה אחרת. לוואי וכל הערוצים היו מאמצים שירות זה (ברשותכם אחרוג לרגע בנושא דומה לתחום התחבורה: ראינו בתאילנד, למשל, שלצד הרמזורים בצומת עמוס מופיעה הודעה מהו הזמן עד לחזרת האור הירוק ברמזור. ההודעה מַשְׁרָה רגיעה על הנהגים שאינם חייבים להיות דרוכים ל"זינוק" עם התחלפות האורות ברמזור. הלוואי אצלנו). 3.שלישית - הקדימונים. יושב צופה ומרחף בעולם שהביאה לו הטלוויזיה ולפתע, על לא עוול בכפו וללא התראה, מופיע קדימון לאיזו תוכנית שתשודר בעתיד. פריצה לשידור מחמת התראה ביטחונית היא חיונית וחשובה, אך לשם מה להציק לצופה בפרסומת עצמית לתחנה או לשידוריה העתידים? כלום לא ניתן להביא קדימון כזה בסוף התוכנית המשודרת? הצופה ניתק באחת מהאווירה שבתוכניתו ומתקשה "להכנס" אליה לאחר הקדימון. אחרים כבר עברו לערוץ אחר, כי הקדימונים האלו משודרים שוב ושוב עד כדי מיאוס. הוא הדין בפרסומות פתע, אך ברור שכאן לא תעזור מחאה כי אין לה סיכוי מול ההמחאה (שיק) של המפרסם. דומני שלעתים הפרסומת אך מזיקה למפרסם שמפריז מאוד בהצקה לצופים, כמו הפרסומות החוזרות בלי סוף לבנק לאומי. (הם פרסמו תמונות כאילו מנהל הסניף רוקד - ואנ סברתי שעדיף שיטפל בחשבונותי וירקוד בשעות הפנאי שלו). 4. רביעית - העברית. העברית המופיעה על המסך פגומה מאוד לעתים. אפשר ובזמן שידור ראיון חי הדבר נובע מחמת החיפזון בתרגום אולם השגיאות הקשות מופיעות גם בתרגום תוכנית קיימת. בולטות הטעויות בחילופי אותיות ת' וט' כמו 'ציתות' מול 'ציטוט' וכיוצא בהן. לעתים גם הקריינים טועים בהן. 5. "הפתיח" - אכן בדרך כלל נחוץ לבמאי זמן מה לעבור מתוכנית לתוכנית. הקרנת פתיח מקנה לו פסק זמן כזה. אולם ברור שפסק זמן כזה חייב להיות מינימלי, כי מבחינת הצופה זהו שוב זמן מבוזבז. חלק מהפַּתיחים" ארוכים מדי וחלקם פשוט איומים. תוכנית אהובה הפותחת אופקים רחוקים מההווי היומיומי, למשל כמו "המרדף", רוויה בבזבוזי זמן יתרים בשל פטפטת, בשל המתנה לשאלה או לתשובה הבאים. התוכנית נפתחת בפתיח איום ונורא בה נראה כמו רוצח הרודף עם סכין או נשק. כן, אפשר וגם שם התוכנית אינו מתאים לתוכנה התרבותי הטוב. גם הפתיח לחדשות לעתים ארוך מדי ומיותר. כך גם בפתיח לתוכנית "במבט שני". הבמאים שוכחים כי גם זמנו של הצופה יקר, הגם שהחליט להקדישו לִצְפיה. 6. הראיונות וְהַ"פָּאנֶלִים" - מרבית הראיונות מעניינים ועל-פי רוב עשויים היטב אך יש מראיינים/ת שאוהבים לשמוע את עצמם ולעתים המרואיין הוא רק קישוט לדברי המראיינ/ת ועונה לה ב"כן" או "לא". בעיה אחרת היא בְּ"פָּאנֶל". בדרך כלל יושבים שם אישים שיש להם מה לומר בנושא, אלא קורה והמראיין נותן למי מהם לדבר ואינו מגביל אותו בזמן עד שחבר אחר בפאנל כלל לא זוכה לרשות הדיבור. אצל מראיינות מסוימות אתה חש היטב מדי אם המראיינת מחבבת את המרואיין או דבריו או אם אינו לטעמה והיא קוטעת אותו שוב ושוב או מעירה לו הערות מיותרות. אם אינֵך מסוגלת להיות אובייקטיבית למרואיין מסוים, אל תזמיני אותו מלכתחילה לראיון. בכלל - מראיין חייב לחוש מתי דיבורו של מרואיין מתארך מדי, או הופך לנאום והגרוע מכולם: כאשר המרואיין נושא נאום בחירות ארוך במקום להשיב לשאלה. (בכך לקה גם בית המשפט המחוזי שֶׁאִפְשֵׁר נאומי בחירות שנשא רה"מ נתניהו במשפטו, במסגרת "עדותו הראשית", שבשבילה היה לו זמן בשפע, זמן שֶׁכֹּה חסר לו עתה, בחקירתו הנגדית). 7. הקרייניות (כן, אני יודע שאני עולה על שדה מוקשים. מבקש מראש מחילה וחסד) - אנו כותבים על הקרייניות, כי מרבית הקריינים מדברים היטב, בצורה ברורה ותוך התבוננות במצלמה, אם כי מדי פעם כמובן הם מתווכחים עם שותפיהם לצג ואז פניהם מופנים לשותף ולא למצלמה, כלומר לצופה. מרבית הקרייניות נאות מראה אולם חלקן מגזימות במאמץ להֵראות יפות. לעתים זו שפעת שיער המסתירה את פניהן ובעיקר את שפתותיהן, אחרות מסתכלות זמן רב מדי על הטקסט הכתוב (תכופות - בשגיאות מביכות) במקום למצלמה. חלק מבמאי הטלוויזיה שוכחים שיש בקהל גם אנשים מבוגרים (ואלו נזקקים לשירותי הטלוויזיה יותר מהצעירים ולא פחות מהילדים), ולחלקם כבר נפגעו כישורי השמיעה ואף הראייה. כאשר הקריינית בולעת מילים, או מדברת במהירות יתר, או מסתירה פניה בשיער, הם מתקשים לעקוב אחרי השידור. גם העברית שבפי חלק מהקרייניות פגומה לעתים. הקשישים מתגעגעים לקריניות עבר כמו ראומה אלדר שהקפידו על עברית כהלכתה ועל דיבור נכון, ברור ומסודר. עד כאן.