אנו דנים בשאלה שבכותרת לאור חוסר הנחת בציבור, לרבות בליכוד עצמו ואפילו בין נבחריו, מהרכב חברי הכנסת, מנציגי כלל הרשימות לבחירות לכנסות האחרונות, ובעיקר מנבחרי הפריימריז בליכוד. (פריימריז הן בחירות מקדימות המשמשות, בין היתר, לקביעת רשימת מועמדי המפלגה לכנסת). עסקני הליכוד מתגאים שמפלגתם היא היחידה המקיימת פריימריז במפלגה, בעוד שביתר הרשימות המנהיג, או צמרת מצומצמת במפלגה, קובעת את רשימת מועמדיהן לכנסת כמו, לדבריהם, בדיקטטורות.
לכאורה השאלה תמוהה: היש הליך יותר דמוקרטי מהפריימריז?! אך האומנם? נבחין בין שני סוגי פריימריז: אחד - "פריימריז פתוח" לכלל הציבור (זה הכשר מבחינת גיל, אזרחות וכו' לבחור לכנסת), לבין פריימריז בתוך מפלגה, בהם בוחרים ונבחרים רק חברי אותה מפלגה. אנו נדון כאן בעיקר בסוג השני, בחירות בתוך מפלגה, וזה ממספר טעמים: ראשית - כמעט ולא היו פריימרים פתוחים לציבור, כי בהן עלולים, מטבע הדברים, להצביע גם יריבים ומתנגדים למפלגה המקיימת את הפריימריז הפתוחים. למנהיגי המפלגה אין תועלת בבחירות יקרות מאוד כאלה. מכל מקום התועלת אינה עולה על תועלת מסקר רחב.
שנית - המועמדים, או רוב רובם, אינם מוכרים לציבור. לעומתם בבחירות פנימיות המצביעים מכירים במידה מסוימת את ראש המפלגה, או מקורבים לו או למי ממשפחתו ולעתים גם לשמץ ממנהיגיה. שלישית - הפריימריז המוכרים ביותר, אלו במפלגת הליכוד, גם הובאו בחשבון בקביעת סדר המועמדים ברשימה לכנסת, מעבר למקומות השמורים לקביעת המנהיג ולאלו שהוקצו לסקטור מסוים (כמו נציגי איגודי עובדים, נציגי סניפים, או מקומות שהוקצו כמעין שוחד (לדעתנו בלבד) או פיצוי לח"כ שנבחרו מטעם מפלגות אחרות והובטחו להם מקומות ריאליים בבחירות הקרובות לכנסת ברשימת הליכוד אליו "עברו" (כמו
עידית סילמן ו
עמיחי שיקלי שעברו מ"יש עתיד" לליכוד, מבלי להתפטר מהכנסת ומבלי ש"החזירו את המנדט" למפלגה במסגרתה נבחרו, בשונה מהתפטרותם ו"החזרת המנדט" של גלנט ואיזנקוט).
בפריימריז בתוך המפלגה נוצרות רשימות מועמדים. יש רשימה כללית הפתוחה לכלל המצביעים; כמובן שבה ההתמודדות קשה. בנוסף מתקיימות בחירות בסניפים שבמחוזות, באופן שנבחרי אותם סניפים מאיישים מקומות ברשימה הסופית, בה שמורים מראש רובריקות לאותם סניפים או מחוזות. בבחירות הכלליות כל מועמד מטעם עצמו רשאי להציג רשימה, ולרוב מועמד "רציני" מגייס מראש חברים חדשים לתנועה במועד המוקדם כדי שירכשו את הַוֶּתֶק הנחוץ לקבלת זכות הבחירה וגם דואגים שדמי-החבר לאותם חודשים ישולמו בדרך כזו או אחרת. כך נפוצו שמועות על רישום המוני לליכוד של עובדים בתעשיה האוירית, על-מנת שיצביעו לשר
חיים כץ, שהיה יו"ר ועד העובדים טרם התפטרותו במסגרת הערכותו לפריימריז. תמיד יש עדיפות לרשימות בהן תומך המנהיג, או שר פופולרי.
למועמדים בסניפים יש חשיבות-יתר לגיוס חברים. כאן יש תועלת לבעלי משפחות גדולות המטילים על כל בני-המשפחה לגייס חברים לתנועה לקראת הבחירות על-מנת שיצביעו למועמד, בין שהוא מתאים לתפקיד של ח"כ ובין שלא. באופן זה מגיעים לרשימה הסופית לכנסת, במיקומים השמורים למחוזות, או לנשים, או לקביעת ראש המפלגה, בלי קשר ברור לכישוריהם. כך
בנימין נתניהו הציב מטעמו בבחירות האחרונות, בין היתר, את
גלית דיסטל-אטבריאן ואת
מאי גולן, שבהמשך מונו לְשָׂרוֹת ב
ממשלה לצד עידית סילמן ועמיחי שיקלי שכהונתם כְּשָׂרִים הובטחה להם מראש כאמור. כיום אנו נוכחים שלא כל המועמדים בפריימריז בליכוד נבחרו בזכות כישוריהם ואישיותם ורובם בשל נאמנותם למנהיג (או לבני משפחתו) או בשל גיוס חברים חדשים למפלגה באמצעים שונים.
"השורה השנייה"
בליכוד פגשנו תופעות כמו "קבלני קולות" שקיבלו תמורה עבור הבאה ורישום חברים למפלגה והבאתם לקלפי ביום הבחירות. התברר שלצורך הצלחה בפריימריז יש צורך במשאבים כלכליים של ממש, גם אם עדיין לא בסכומים האדירים שמשקיעים מועמדים לבחירות בארה"ב.
לאחר הבחירות ראש המפלגה מרכיב ממשלה וחייב למנות שרים ממפלגות הקואליציה בהתאם לכוחן, דהיינו מספר המקומות ("המנדטים") שקבלו בכנסת. המפלגות לוטשות עין לתפקידי הבכירים בממשלה. כך בממשלה כיום נמסרו משרדי ממשלה חשובים ובכירים לשרים שאינם בליכוד, כמו האוצר, ביטחון הפנים, השיכון וכן התפקיד הבכיר של יו"ר ועדת הכספים. זאת למרות התמרמרותם של בכירי הליכוד שנאלצו, פרט למשרדי הביטחון, המשפטים והתחבורה, להסתפק במשרדים "מהשורה השנייה", חלקם משרדים שהומצאו במיוחד לצורך זה. אולם יש לזכור שמנהיג המפלגה ממנה את השרים מטעם המפלגה. אומנם עליו להתחשב גם בתוצאות הפריימריז, אולם תוצאות אלו הם רק חלק מהשיקולים. כך בליכוד
מנחם בגין המנוח מינה את משה דיין, מבכירי הבכירים במפלגת העבודה, לשר חוץ. בנימין נתניהו מינה את השר דרמר אף שזה כלל לא התמודד ולא נבחר לכנסת.
במפלגות בהן אין פריימריז מנהיג המפלגה ממנה את השרים מטעמו. שם קיימת עפי"ר היכרות בין המנהיג לשריו ויש סיכוי שהוא שקל לצד הסיכוי שיביאו קולות, (בהיותם מייצגים ציבור מסוים, כמו עולים לשעבר ממדינה מסוימת), הוא גם מעריך את כישוריהם ותאימותם לכהן כמחוקקים או כמיניסטרים. מבחינת ידע, ניסיון, תבונה ושכל ישר. דומה שאין כל עדיפות לפריימריז על פני השיבוץ בידי המנהיג. ואכן הפלת ממשלת השינוי הוכיחה כי גם ראשי מפלגות לא קטנות טעו בבחירת הבכירים למפלגתם, מבחינת נאמנותם לעצמם ולשולחיהם, יושרם הפוליטי ועוד. ברם - כלום לא פגשנו גם ראשי מפלגה שלא התאמו לתפקידם זה? לא נפרט פה.
אולם יש לתת את הדעת גם לאשר קורה בישראל, במפלגת השלטון, אחרי קיום פריימריז. נתניהו נטל על עצמו מקטעים גדולים מפעילות הממשלה. אפשר ונוכח כי אין לו אנשים מתאימים שניתן להפקיד בידם נושאים חשובים ומורכבים כמו יחסי חוץ, ובעיקר היחסים עם ארה"ב ונשיאיה, ביטחון, כלכלה ומשק, והסברה. כך תפקידי שרי הביטחון, החוץ וההסברה רוקנו מתוכן, ודומה שנתניהו לא עמד בעומס שנטל על עצמו ונושאים חיוניים הוזנחו. בו בזמן ראש הממשלה נמנע מכל שיתוף פעולה עם האופוזיציה ומנע מחברי הכנסת ממפלגותיהם לעסוק בחקיקה. למעשה כמעט כל החוקים שעברו בכנסת, שלא לדון בתוכנם ובתרומתם לעם ולמדינה, היו חוקים שיזמה הממשלה. כמעט ולא חוקק איזה חוק שיזם ח"כ מהקואליציה או מהאופוזיציה.
גם אם הוצע חוק באופן פרטי והוא נראה לרה"מ הוא הוגש לבסוף מטעם הממשלה. בכל מקרה נעשה שימוש חוזר שוב ושוב ברוב הקטן שיש לקואליציה כדי לכפות הצבעה ושימוש ב"משמעת הקואליציונית" על ח"כ שחויבו להצביע גם עבור חוקים שלא נראו להם, לרבות חוקי-בוסר שלא נבדקו כדבעי ולא נמדדו לעומק. כך הפכה הכנסת לחותמת גומי של הממשלה, וביתר דיוק - לחותמת גומי של נתניהו. בהיבט הזה נמצא שלא נוצרה תועלת של ממש בשימוש בפריימריז וכך בחירות פנימיות אלה גרמו לכניסת ח"כ חסרי כל כישורים לעבודת הכנסת, חלקם גסי-רוח וחסרי בינה, שמצאו דרך להזכיר את קיומם בצעקות והטחת עלבונות או בהצעת חוקים חסרי-שחר וגרימת נזקים עצומים למעמד מדינתנו בעולם. נתניהו דבֵק בחברי הקואליציה הזו, חושש מבחירות ומעניק להם כספים אדירים שכה חסרים בביטחון הפנים והחוץ, כולל בהגנת העורף, בחינוך וברפואה, בהסברה ובטיפוח יחסי החוץ, ובניסיון לבלימת השסע וכמובן לא בגיוס המשתמטים לצה"ל, ואינו מפטר שרים המוציאים את דיבת המדינה לרעה בהצהרות פרועות ומזיקות.
כאב לב-על השליטה בעזה
אחרי שנתיים של מלחמת דמים, שעלתה בחיי עשרות הרוגים ופצועים בצה"ל ובמותם של מאות או אף אלפי פלשתינים, האמנם יימסר השלטון בעזה לגופים ערביים? הנשיא הנכבד
דונלד טראמפ כבר הרגיל אותנו להלחם מלחמות שארה"ב מעוניינת בהן באופן שהוא יקטוף את הפירות, כך שלוחמינו סיכנו חייהם באירן ובלבנון. האמנם נעשה כן גם בעזה? אם הרשות חפצה ליטול חלק בשליטה בעזה היא יכלה להציע לשלוח את חייליה (משטרת הרשות בלשון רמיה) להלחם בעזה, היא לא עשתה כן.
אסור אפילו להעלות על הדעת למסור את השליטה בעזה לרשות פלשתינית המושחתת עד היסוד. "רשות, שבראשה עומד אבו מאזן, מי שכתב "דוקטורט" שעיקרו הכחשת השואה, והמשלמת לרוצחי יהודים וישראלים על-פי מספר הנרצחים שהצליחו לרצוח.