ב-21.9.2025 ניתן פסק דין בבית המשפט העליון (ע"א 35752-03-25, בר דעה נ' הממונה על התחרות) שבו נדון ערעורם של נושאי משרה בכירים בחברת שטראוס על החלטת בית הדין לתחרות. הערעור נסב על החלטת הממונה להטיל עליהם עיצומים כספיים אישיים, בגין הסכם מיזוג עם חברת ויילר, אשר כלל התניית אי-תחרות כבר ממועד החתימה - עוד בטרם הוגשו הודעות המיזוג לאישור הממונה. בית המשפט העליון דחה ברובו את הערעור, תוך שהוא מסיט את המטוטלת לעבר יעילות ההליך - על חשבון זכויות המשיבים בהליכי אכיפה מנהלית. נקבע כי אין מקום להחיל אמות מידה מקלות על עיכוב ביצוע של החלטות הממונה בתחום התחרות, וכי הפגיעה הכללית בשם הטוב של אדם, כתוצאה מקביעה על אחריות אישית, אינה מצדיקה עיכוב ביצוע. עוד הודגש כי עיצומים מנהליים נועדו להיות כלי אכיפה מהיר, אפקטיבי ומרתיע, ולכן יש להעדיף את האינטרס הציבורי על פני שיקולי נוחות אישיים.

חיזוק מעמד האכיפה המנהלית

פסק הדין שולח מסר חד וברור - עיצומים מנהליים אינם סנקציה משנית או טכנית, אלא לב ליבה של אכיפת דיני התחרות בישראל. בכך מחוזק מעמדו של ההליך המנהלי ככלי מרכזי, המקבל עדיפות על פני הליכים אזרחיים כלכליים רגילים. במילים אחרות, אם בעבר הייתה התפיסה כי הליך מנהלי נשען על ראיות מהרף המנהלי ואינו משופע בסדרי דין, הרי שפסק דין זה מציג תזה אחרת - לפיה ההליך המנהלי אינו "חלש" או "משני", אלא מנגנון עיקרי ומרכזי של אכיפה.

הפער מול תוכניות האכיפה הפנימית

מציאות זו, שבה נקודת האיזון נעה לטובת אינטרס הציבור והאכיפה, מחדדת את הצורך בכוחות מאזנים. הכלי השכיח לכך, שאומץ גם בישראל, הוא הקלות שרגולטורים מקנים לתאגידים שהטמיעו פרקטיקות פנים ארגוניות של ציות - מודל "המקל והגזר" - ממתיקים ענישה, ולעיתים אף נמנעים ממנה, כאשר הגוף מוכיח שהטמיע תרבות ציות אפקטיבית. בין הגורמים הראשונים בישראל שהכירו בכך הייתה רשות ההגבלים העסקיים (כיום רשות התחרות), שכבר ב-1998 פרסמה מתכונת מקיפה לתוכנית אכיפה פנימית. בהמשך, הנחיות נוספות, כגון הנחיית פרקליט המדינה 1.14, קבעו כי יש לעודד תאגידים לאמץ תוכניות ציות כדי לצמצם סיכוני ענישה. אלא שבפועל, הנחיות אלו של רשות התחרות כמעט שלא נאכפות. בניגוד למגמות בינלאומיות - בארה"ב ובאירופה (לדוגמה ראה: אלון קוחלני, ה DOJ פרסם הנחיה לתוכנית ציות בדיני תחרות, 27.11.2024, News1) - שבהן תוכניות ציות אפקטיביות זוכות להכרה ולעיתים גם להפחתת קנסות משמעותית, זאת להבדיל מישראל (ראה לדוגמה תיק מקיטה מ-2022 בו הרשות דחתה בקשות להטבות הנוגעות להדרכות או מערכי ציות כמניע להפחתת עיצום).

השלכות על קציני ציות

קציני הציות ניצבים כיום בפני אתגר מחודש: אף שתוכניות ציות נועדו לשמש מנגנון מקל בענישה, בפועל רשות התחרות אינה מעניקה להן משקל מהותי, וההסתמכות על "בונוס רגולטורי" נותרת בלתי ודאית. מגמת ההעצמה של האכיפה המנהלית מגבירה את החשיפה האישית של נושאי משרה - ובכללם קציני הציות, המשמשים יועצים ומיישמים של מנגנוני הציות בארגון. מצב זה מחדד את הצורך בהתמקצעות גבוהה, בתיעוד שיטתי, ובפעולה בהתאם לתקינה מקצועית, במיוחד ביחס למקרים שזוהו, טופלו ודווחו.

סיכום

פסק הדין בר דעה, שניתן לאחרונה, מציב בפני קציני הציות תמונת ראי מאתגרת: בעוד שהאכיפה המנהלית בדיני התחרות בישראל זוכה לעדיפות ברורה, ההליך שאמור לצמצם סיכוני ציות - נותר חסר תוקף מעשי. ההנחיה לקיומה של תוכנית ציות ממשיכה להתקיים בעיקר כהצהרת כוונות, ללא יישום אפקטיבי או הכרה מוסדית מחייבת. במציאות זו, קציני הציות נדרשים לפעול בתנאים שבהם היתרון הטמון באימות פרקטיקות ציות כמעט ואינו קיים, והאכיפה המנהלית נראית דורסנית מאי פעם - עד כדי פגיעה בעקרונות יסוד של זכויות אדם. מצב זה מחדד את חשיבותו המכרעת של קצין הציות ככוח האפקטיבי ביותר בארגון לצמצום סיכונים, וכמי שממלא תפקיד מפתח בהגנה הארגונית - דווקא כאשר רשת ההגנה הרגולטורית כמעט ואינה קיימת.