משום-מה כל עסקי החמורים שלי היו קשורים במשרד המשטרה. את החמור הראשון קניתי כאמור במשטרת באר-שבע. ומעשה האתון שהיה כך היה: הנכון הוא שפרשת האתון ראשיתה בכלב. כלבנו המסור הגיע לזקנה ושיבה, ואחרי חולשות וגרירת רגלים נפח את נפשו הנאמנה והנובחת. לאחר שתמו ימי האבל, וההתדיינויות אם לאמץ כלב חדש או לנוח קצת מהטיפולים בנבחן כזה, הוחלט בפורום המשפחתי הבכיר ביותר להעתר לי ולבני, ואושר לי לנסות ולהשיג כלב חליף ראוי. אי לכך שמתי פעמי, וביתר דיוק גלגלי רכבי דאז, פורד-קוֹרְטִינָה נאמנה, קשישה וקשת-יום, אל מתחם האגודה של "צער בעלי-חיים", שנחבאה אי-שם לא הרחק מתחנת הרכבת הישנה של באר-שבע, לראות שמא יש בין גדרותיו איזה כלב ראוי שיש סיכוי כי נפשו תתקשר עם נפשי, ואולי נצילו מהגורל הצפוי לו בהעדר אימוץ. עוד ראשי הוגה בכלבים והנה צדה עיני אתון לבנבנה נלבבת, זקופת אזניים, הקשורה מחוץ לגדר אותה אגודה. נכנסתי, שאלתי את הגברת שעל הַגְדֵרָה מה לאותה אתון וּלְכַלְבִּיָה המנבחת סביב. היא אמרה לי בפשטות: "האתון למסירה, תרום לאגודה מה שתתרום והאתון שלך, ובלבד שתבטיח שתקבל אצלכם יחס נאות". כנראה שבני האתונות מהלכים עלי איזה קסם, כמו שֶׁהִלְּכוּ מן הסתם על בלעם בן בעור שרכב על אתונו הדברנית לנבא נבואות, אותו בלעם שֶׁנִּשְׂכַּר לקלל ונמצא מברך; וכמו שאול בן קיש שחיפש אתונות ומצא מלוכה. ואולי ארוכי-האוזן הזכירו לי את שנותי בקיבוץ, בהן שימשתי תקופה ארוכה כאחראי על הַפְּרֵדוֹת אשר באורווה, פרדות שֶׁהִתְפָּרְאוּ מחוסר תעסוקה וטיפול מדי חורף, כאשר הבוץ העמוק והסמיך בעמק בית שאן מנע עבודה בהן. הייתי היחיד שהעז לרכב עליהן, והעגלון לעת מצוא בעת העבודה בכרם. נשוב לסיפורנו. ללא שיקול דעת מספיק תחבתי ידי לכיסי, מסרתי את הסכום הפעוט שהעלתה ידי לאותה גברת. נטלתי את החבל בו הייתה קשורה האתון והולכתיה מעדנות אל מכוניתי. האתון טרחה מעט להסביר לי בדחיפות עכוז שאינה מורגלת לנסיעה ברכב פרטי. הסברתי לה שאין בנמצא לימוזינה עבורה ולבסוף השתכנעה ונכנסה למכונית וניצבה לרוחב הרכב מאחורי מושב הנהג. עתה חרדתי שלא תזדקק לצרכיה ותטיל עלי מעמסת נקיון ריחנית בדרך, אך יאמר לזכותה כי עמדה במשימה בכבוד והקפידה על איפוק מירבי עד שהגענו לביתנו. אחרי טרחה קלה הואילה מעלתה לצאת מהרכב לִשְׂשׂוֹן שלושת בָּנַי שזכו שוב לצעצוע חי. רעייתי תמהה מעט, כלשון הגמרא: "פתח בכד וסיים בחבית" כך פֹּה "פתח בכלב וסיים באתון", אך משסוכם מי יטפל ברכש החדש ומי פטור ממנו, קבלה את משק החי החדש ואף דאגה לו לקליפות ומיני ירק שפג תוקפם. כמורה למקרא ודאי זכרה שנצטווינו דווקא להרחיק יצורים נפלאים אלו מהמקדש, ככתוב: "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ...אלוקיך" ואילו על הָעַיִּר הבכור נצטווינו: "וְפֶטֶר חמור תִּפְדֶּה בְּשֶׂה ואם לא תפדה וַעֲרַפְתּוֹ", שמות ל"ד 20. קצת אכזרי, הלא כן? גם אתון זו חייתה בחצרנו. מצד אחד, כפשוטו, רעתה בגינה וכיסחה את העשב ומצד שני זיבלה את הקרקע... שכנינו, יאמר לזכותם, לא הביעו כל התנגדות לשכנה החדשה. אלא שהימים נקפו ושוב נאלצנו מחמת כוח עליון כלשהו להפרד מידידתנו המזונבת. אז גונבה השמועה לאזני כי בכלא באר-שבע הוקמה פינת חי, לשמחת לב האסירים אשר מצאו בה עיסוק וגם זכו ליצורים ידידותיים להקשר אליהם בשממת הכלא. לאחר "שימוע" לאתון, שלא נָעֲרָה דבר, התקשרתי להנהלת בית-הסוהר, מנחתנו התקבלה ברצון ורכב משטרתי ובו שני סוהרים הופיע ואסף את האתון, ללא שימוש באזיקים. לימים שמעתי בצער כי פינת החי בכלא נסגרה. לדעתי פינת חי כזו היה בה לתרום רבות לחיי האסירים, ממש כפי שטיפול בבעלי-חיים תורם ליצירת פתיחות ומחויבות אצל נוער מנותק. איני יודע מה עלה בגורלה של אותה אתון. מקוה אני כי שפר עליה.