אני נמנה על חובבי החמורים, עוד מילדותי. עת עליתי ארצה בתקופת המנדט וראיתי רוכבי חמורים רבים, בעיקר ערבים, מהם גברים מגודלים ושמנים, רוכבים במלוא כובדם על חמורים קטנים וכחושים, תמהתי כיצד הללו, החמורים, אינם כורעים תחת כובדם של הרוכבים וריחמתי עליהם. הערבים היטיבו לרכב על חמורים, שלא כמו הילדים היהודים [מבוגרים כמעט שאינם רוכבים עוד] אשר רוכבים כשהם מיושבים על אמצע גבו החשוף של החמור, משל היה סוס. באופן ישיבה זה סובלים השניים: סובל החמור במרכז שדרתו מכובד משקל הרוכב, והרוכב כאוב באחוריו מעמוד שדרתו החד של החמור, כאשר אין עליו אוכף או שמיכה עבה. הערבים, המיטיבים להכיר את בהמתם, יושבים מעל עכוזו של החמור, ממש מעל אגן חלציו, סמוך לזנבו, כי רגליו האחוריות של החמור חזקות מהקדמיות, בעוד שעמוד שדרתו אינו כה איתן. גם מקום ישיבתם מרופד ונוח לַשֵּׁת יותר משדרתו. בזמנו הצעתי לאליהו נאווי ז"ל, שופט לשעבר וראשה העברי הראשון של עִירִיַת באר-שבע, הלא הוא "דָּאוּד-אֶל-נָטוּר" המפורסם מקול ישראל בערבית, ערב פרסום ספרו הידוע על סיפורי המזרח, לעטר את ספרו בציוריה של יהודית גינת ז"ל, ציירת ירושלמית מפורסמת שהייתה פעם שכנתי. מר נאווי ביקש לראות אלו מציוריה, העיף בהם מבט חטוף ופסק מיד: "לא זו !! בשום פנים!". תמהתי על מה-זה ולמה, והוא השיבני: "אולי היא ציירת טובה אבל אינה מציירת את שהיא רואה, בציוריה רוכבי החמורים מיושבים על אמצע גבו של החמור..." יאמר לזכותה כי משך שנים יהודית הייתה מפליגה מִדֵּי קיץ לקפריסין או ליוון, מתבודדת משאר העולם באחד האיים ומציירת שם. החמורים הקפריסאים לבנים ומגודלים מחמורינו, גדלם כמעט כגודל פרד, ואפשר ושם הרוכב רוכב על חמורו כעל סוס. בביקורי בקפריסין לא התמקדתי, לְהַוֲותִּי, בשאלה מעמיקה זו. החמור הוא בהמה קשוחה, חזק ועמיד, מסתפק במועט וּמֵטִיב לכת בשבילים, על אדמות טרשים, בהר ובגבע. בברכת יעקב ליששכר נאמר: "חמור גָּרֶם רובץ בין הַמִּשְׁפְּתָיִם, וירא מנוחה כי טוב והארץ כי נָעֵמָּה, וַיֵּט שכמו לסבול ויהי למס עובד". השתמשו בחמור למסע ולמשא, לרכיבה ולהובלה, רתמוהו לעגלה ואפילו למחרשה. ראש העיר שכם בתקופת יעקב אבינו אף נקרא חמור, ואלמלא רצוני שלא להעליב חמורים הייתי מציין שגם בנו, שכם, היה חמור חמורותיים... עם הַקִדְמָּה והמעבר לשימוש במכוניות הצטמצמה אט אט אוכלוסית החמורים. הסוכנות היהודית, אשר יישבה את העולים החדשים במושבים ובקבוצים, סיפקה להם סוסים ופרדות ולא חמורים, הללו, בבוא שעתם, פינו מקומם לטרקטורים ומכוניות. החמורים נותרו בעיקר במגזר הערבי. שנים רבות גם שמשו את ילדי הבדואים בנגב אשר רכבו על חמוריהם מדי בוקר אל בתי הספר המרוחקים. יום אחד באתי לתחנת המשטרה בבאר-שבע, על-מנת לראיין את אחד העצורים. סמוך לפתח בניין התחנה הבחנתי בחמור הקשור לטבעת בקיר. שאלתי את היומנאי התורן מדוע הם קושרים את חבריהם. הבדיחה לא נשאה חן מלפניו אך הוא שאל מיד: "רוצה לקנות?". הופתעתי מהשאלה, ובלי לחשוב עד תום שאלתי: "כמה הוא עולה?". השוטר השיב בשאלה: "כמה אתה מוכן לתת?". פסקתי "מאה". השוטר התקשר מיד לקצין מפקדו ובישר לו, כשאיזו נימת הקלה בקולו: "יש פה מישהו שרוצה לקנות את החמור... ". הקצין שאל: "בכמה?", השוטר: "במאה לירות". הקצין הורה לו מיד: " קח טופס, רשום פרוטוקול: מכירה פומבית של חמור. ההצעה הגבוהה ביותר של פלוני אלמוני היא מאה לירות. נמכר!" וסיים את השיחה בטרם הספקתי לומר גם אני מילה. היומנאי נטל חיש איזה טופס, כנראה נחפז לסיים את העסקה בטרם אתחרט, רשם: "הליך של מכירה פומבית", לא ציין כי ה"קהל" היה מורכב מאדם יחיד, ובטרם בהיתי כה וכה נעשיתי לבעליו החוקי של החמור... שלפתי מארנקי שטר של מאה לירות, וביקשתי רשות לצלצל בטלפון המשטרתי לידידי עמיחי מאור ז"ל, שאז החזיק מיניבוס פולקסוואגן ישן. הסברתי לו את הבעיה, הוא הבין מיד, ותוך דקות הביא את רכבו לתחנה. ביקשנו בנימוס את החמור לעלות לרכב, אחרי שכנוע קל עלה וניצב בין המושבים, בלי לשבת עליהם. בכל זאת - חמור. שרבב חוטמו מבעד לחלון והשקיף באדישות על עירו. התישבתי מאחורי ההגה, ותחת מבטיהם התמהים של עוברי-אורח נסעתי לביתי. גרנו אז בשכונה של בתים חד-משפחתיים סמוך לדרך מצדה בעיר, וסביב ביתנו הייתה חצר לא גדולה. רעייתי הייתה בעבודה ובשובה הביתה נִצְּבָה בפניה עובדה חמורית מוגמרת. הילדים ששו ושמחו בחברם החדש ואחרי סדרת לטיפות יצאו עליו לרכיבה קצרה ומהוססת ברחוב. החמור התאקלם במהירות, זכה לשם "בלעם", כיסח היטב את כל הדשא, אכל בתיאבון את השיירים ואת חבילות החציר אשר קניתי במחיר מופקע לחלוטין מסוחר ערבי בשוק. באותם ימים ייצגתי כעו"ד בעלים של מאפייה גדולה בעיר, אשר במחסניו אוחסנו ככרות לחם רבים שלא נמכרו והוחזרו מהחנויות. בעל המאפייה לאחר ששמע על חמורי נתן לי ככרות רבים של לחם ישן וחמורנו, שלא היה בררן, השמין מנחת וממלוא האבוס והצלחת... שִׁמְעוֹ של בלעם, חמורי הגנן, העוסק בכיסוח דשא למהדרין, פָּשַׁה בשכונה ורבים מִשְּׁכֵנַי בקשו שֶׁאַשְּׁאִילּוֹ להם לכיסוח מדשאותיהם באפס מחיר ונעניינו, חמורי ואני, בשמחה. יום אחד פנה אלי ידידי בנציון כרמל ז"ל, שהיה אז סגן ראש העירייה ולימים שגריר ישראל בקזחסטאן, ארץ עתירת חמורים, ובקש שאביא את החמור לחצרו. "בֶּנְץ", כפי שמכריו כינוהו, גר אז בבית קרקע מטופח מאד, ששתי חצרות לו- קדמית ואחורית. דא עקא שְׁהמעבר היחיד אֶל החצר האחורית, שם הדשא צמח פרא, היה דרך סלון הבית שהיה עתיר תמונות ופסלים עדינים ושבירים. באתי אוחז באפסרו של בלעם וכולי מודאג שמא יחליט אֶרֶךְ-האזנים להטיל מימיו או גלליו דווקא בסלון ביתו של סגן ראש-העיר, או יחליט, כחמור עברי, לבעוט באחד מפסלי עכו"ם... אך המסע הקצר לרוחבו של הסלון עבר בשלום וכך גם כיסוח הדשא. לאחר מספר חודשים נסעתי, עם כל משפחתי, למספר שבועות לחו"ל ולצערם המופגן של בני נתתי את ידידי החמור לחבר בדואי, איברהים אבו אלטייף, ובכך נסתיימה פרשת חמורנו.