במערכה המתנהלת בין ישראל לאויביה ובעימותים עם ידידותיה זכינו לצֶבֶר שמות, כינויים וביטויים אשר רובם באו מלשכת ראש הממשלה ומיעוטם מנשיא ארה"ב דונלד טראמפ ופה ושם גם מצה"ל.
לטבח הנורא שטבחו בנו "הנוחבות" אין עדיין שם רשמי, הוא מוכר כ-"7 באוקטובר", או "השבת השחורה", כַּשֵּׁם שניתן בימי המנדט להתקפת הצבא והמשטרה המנדטוריות בשבת בה נאסרו והוגלו רבים ממנהיגי הישוב ונערכו חיפושים קדחתנים אחרי מחסני סתר של נשק עברי ("סליקים") כדי להחרימו. למלחמה שבאה בעקבות הטבח ניתן השם "מלחמת חרבות ברזל", אך הוא לא נראה לבנימין נתניהו והוא בחר בשם "מלחמת תקומה", צליל שמזכיר את מלחמת הקוממיות ב-1948.
מה ענין תקומה למלחמה זו? לנתניהו פתרונים. אולי הכוונה לתקומתו שלו מאחריות ואשמה לאותו טבח, אחריות שהוא מתחמק ממנה, ומאחריותו המובהקת גם למלחמה שנמשכה שנתיים ובה נהרגו מאות לוחמים כדי להביא לשחרור החטופים, שניתן וראוי היה לשחררם שנתיים קודם, במו"מ מתקדם מאוד שנתניהו באופן אישי הכשיל בדרישות חדשות כל פעם, כמו דרישתו להחזקת ציר פילדלפי בכל מחיר (עתה נפתח בו המעבר).
רה"מ נתניהו הכביר דיבורים על "הניצחון המוחלט" בלחימה בעזה. כזכור ישראל כ"ץ, שר ביטחוננו הדגול, הכריז ממש עם מינויו לתפקיד, אשר "גדול עליו" לאין-שיעור, על ניצחוננו במלחמה מול חמאס... ובכן, למרבה הצער והכאב שבדבר מסתמן כרגע ניצחון מוחלט במלחמה בעזה, אך לא ניצחון שלנו אלא של החמאס. מי ששולט ברצועה כיום הוא החמאס, שמתעצם ואינו חולם לפרק את נשקו. החמאס שולט אזרחית ומנהלית, חלק רב מהסיוע המגיע לרצועה נופל לידיו, והוא מוכר ממנו לתושבי עזה בסכומים מופקעים המשמשים להתעצמותו.
החמאס מנהל את הרצועה והוא, יחד עם הג'יהאד המוסלמי, הם הכוח הצבאי והמשטרתי הכמעט בלעדי בעזה. הוא השולט במנהרות הרבות ובאמל"ח שנותרו בתוככי הרצועה. אפשר ויוחלף על-ידי הרשות הפלשתינית החלשה והמושחתת אולם כך או כך השלטון בעזה נותר בשלב זה בידי הפלשתינים ואנו לחמנו את המלחמה רבת הקורבנות, שנתניהו כינה משום-מה כ"תמרון" (אולי משום שצה"ל כבש שטחים ונסוג מהם לצורך מו"מ ונאלץ לשוב ולכבשם שוב) שלא רק הותירה את השליטה בידי חמאס אלא גם שחררה מהכלא לשורותיו אלפי רוצחים מורשעים ומאומנים וגם הביאה להשחרתנו בעולם ב"ג'נוסייד".
מי שזכה ביוקרה פרט לחמאס, היה הנשיא טראמפ שלא הקריב אפילו חייל אמריקני אחד לשם כך. "ניצחוננו" שם לא הגיע אפילו למצב המכונה מזה דורות כ"ניצחון פירוס", בו אמר המלך אפירוס אחרי ניצחונו רב הקורבנות: "עוד ניצחון כזה ואבדנו". אומנם זכינו להחזרת החטופים, מהם עשרות שנרצחו במהלך אותן שנתיים של "מלחמת התקומה", ויש הרואים בכך ניצחון. השבת השבויים אינה ניצחון אלא תיקון רב-דמים של עיוות.
בשל ריבוי הנרצחים בשבי אפילו לא חזרנו ולא נחזור לעולם למצבנו אשר קדם לטבח. אסור היה לנו להגיע לשום הסכם או מו"מ כלשהו בטרם הוחזרו כל החטופים או לפחות כל החטופים החיים. נתניהו שוב טעה כטעות רבין בעניין שליט וכטעויות בעסקות ג'יבריל וטננבאום. חטופים אינם ואסור שיהיו "סחורה" או מטבע עובר לסוחר. על חטיפה יש להגיב מייד ובחומרה.
ליהודים תמיד היה "עקב אכילס" והוא פדיון שבויים. כבר אברהם אבינו רודף השלום יצא מיד למלחמה להצלת לוט ובני ביתו. זכורה פרשת יהודה ויוסף בקשר לשחרור בנימין. ההלכה נקבעה כבר במשנה "אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהן" (גיטין מה ע,א). בכל הגלויות נהגו הגויים לחטוף יהודים כדי לסחוט כספים שנאספו לשחרורם. זכור המהר"ם מרוטנברג שאסר בשנת 1286על קהילתו לשחררו במחיר מופקע משבי הקיסר הגרמני והעדיף להשאר בשבי שבע שנים עד מותו כדי למנוע חטיפות נוספות והתמוטטות כלכלית של הקהילות בשל דמי פדיון גבוהים. על השחרורים "הנדיבים" במחבלים כבר התריעו יושבי ראש ועדות החקירה השופטים שמגר ווינוגרד, אך בינתיים ללא הועיל. העם והמדינה חשופים עתה לחטיפות נוספות חלילה.