ישראל נתונה כבר עשרות שנים, ולמעשה עוד מלפני הקמתה, להפרטה של נכסים פיזיים ושל שירותים ציבוריים וממלכתיים, ביו שאלו נכסי לאום, רכוש המדינה, שירותים לציבור, משאבים או כל שם ותואר שניתן להם. כבר בימי המנדט הבריטי ניתן זיכיון להפקת אשלג מים המלח ולמעשה ניתנה שליטה בקרקעות בשטחים גדולים סביב הים. כיום אלו מפעלי ים-המלח שבשליטת משפחה אחת; ניתנו זיכיון וקרקעות לייצור מלח מאכל באופן של ייבוש מי ים, ובעלת הזיכיון, כמדומני משפחת דנקנר, "התקשתה" להחזיר את הקרקע למדינה ודרשה פיצוי בתום הזיכיון; כך דומה שהדבר גם לגבי הנהלת מפעלי ים המלח. פנחס רוטנברג המנוח השיג זיכיון לייצור ומכירת חשמל. כך בהמשך הופרטו, שלא לפי הסדר הכרונולוגי ובפרוט חלקי בלבד, תחבורת האוטובוסים: חברות המקשר, אגד, דן ועוד; ובשנים האחרונות אל-על. להפעלת הרכבת הוקם תאגיד נפרד. לא מכבר הופרט הדואר - שהוא שירות ממלכתי מובהק שבכל העולם נשמר תמיד בידי הממשלה, כולל הדפסת בולים, ועוד. גם ענף הבריאות נמסר בעיקרו לקופות חולים, שהן, ולא משרד הבריאות, נותנות את שירותי הרפואה לאזרח, אם גם קיימים בתי-חולים ממשלתיים. למעשה גם עיקר מפעלי התעשיה הוקמו בידי ההסתדרות הכללית, כמו "כור" ומערך החברות שבשליטתה, כולל חברות בנייה, סלילה, הפקת מחצבים, תחום הכימייה בכלל ועוד. משך השנים הופרטו הנמלים ובאופן כזה השליטה על חלקם נתונה בידי תאגידים סיניים שהם כפופים לממשלת סין או בבעלותה. אפילו תאגיד הענק "תנובה", שהוקם כדי להסדיר וליעל את איסוף, מיון ומכירת מרבית התוצרת החקלאית, הן לשוק המקומי והן ליצוא, הגיע אחרי שורת קומבינות לשליטה סינית. חיפושי הנפט והגז נמסרו לחברות פרטיות המנצלות למעשה את משאבי המדינה ומוכרות לה, למדינה, את המשאב שלה לאחר הפקתו. התעופה האזרחית נמסרה לחברות פרטיות. בתאגידים אשר יש להם חשיבות ממלכתית נשמרה בידי המדינה "מנית זהב" שאמורה הייתה לאפשר למדינה פיקוח מסוים או הטלת וטו על מכירות והעברות הבעלות והשליטה באותן חברות. כך ב"אל-על" וכך ב"צים", אלא שהמדינה לא הקפידה להשתמש במניה זו ולמעשה דירקטורים בחברות הללו, שמחזיקות גם באוצרות הטבע של המדינה, אישרו מכירות וקניות כטוב בעיניהם ובכיסיהם. נימוק מרכזי להפרטה, מעבר לחיסכון בכוח אדם ממשלתי לתפעול אותם תאגידים וחברות, היה בטענה המוצדקת שניהול לא ממשלתי הוא יעיל, נתון פחות ללחץ פוליטי ומונע חלוקת הטבות ל"אנשי שלומנו". עם זה ראינו שגם חברות ממשלתיות משגשגות אם זכו למינוי של מנהל חרוץ, מוכשר ומאמין בדרכו. כך בתעשיות הביטחוניות שטרם הופרטו, בדואר ערב מכירתו (אחרי שנים של ניהול כושל), בתי-חולים ממשלתיים ועוד. הטוענים להפרטה מתלוצצים לאמור שגמל הוא חמור שהרכיבה ועדה ממשלתית... כפי שקראנו בעיתונות מכירת צים, למעט כ-13 אוניות, בסכום של 3.5 מיליארד דולר כמעט הסתיימה וזה כאשר הים הוא עורק חיים מרכזי למדינה וכאשר בקופת "צים" שלושה מיליארד דולר. ככל שהנתונים נכונים קשה להבין את ההיגיון שבעסקה. למעשה הצי הישראלי נמכר לכאורה כמעט חינם. בעולמנו יש התנגדות עזה למדיניות ממשלות ישראל ואף לעצם קיומה של המדינה היהודית. מדינות שונות, כולל מערביות וידידותיות לכאורה, הטילו על ישראל בתקופות שונות אמברגו, כמו האמברגו שהטיל דה-גול בתקופת מלחמה. מכירת עיקר הצי כמוה כחיתוך צינור החמצן לתעשיה ולסחר הישראלי ולמדינה בכלל. כולנו זוכרים את נטישת חברות התעופה הזרות את ישראל בעתות מלחמה. גם הציר הימי יחסם וישראל תמצא עצמה במצור. יש לנו יורדי-ים מצוינים, בוגרי חיל-הים, כך שמרבית הכשרתם של אלו שירצו לעסוק בימאות לסוגיה, תרד לטמיון בהעדר צי אזרחי. דווקא בנושא זה דומה שגישתה של שרת התחבורה רגב היא הנכונה. אומנם צים היא בבעלות פרטית אך שורשיה נטועים בישראל וראוי שישאר כך.