בסוף השבוע הקודם חזינו בטלוויזיה בנאומו הארוך של הנשיא דונלד טראמפ בטקס הקמתה וחנוכתה של "מועצת השלום" בעיר דאבוס בשוויץ בנוכחות רבים מראשי המדינות התומכות ונציגי אותם מנהיגים שלא הגיעו בעצמם הפעם, כמו שר החוץ גדעון סער שהופיע במקום רה"מ בנימין נתניהו, שביקר בארה"ב שבוע קודם. אף שכבר הורגלנו במיוחדותו של הנשיא וגם בנאומיו, הנה כאן הנאום היה חריג ביותר מכל אשר הכרנו עד כה, גם מחמת הקמת מועצת שלום כאשר מלחמה אפשרית מול אירן ניצבת בפתח, וגם מחמת אורכו. למעט אולי נאומים ארוכים במיוחד של רודנים במדינות קומוניסטיות. הנשיא נאם בעמידה במשך מעל לתשעים דקות. בראשית נאומו שיבח את עוזריו ויועציו, טפח לעצמו על השכם ופירט שמונה סכסוכי דמים ומלחמות שלדבריו הסדיר בהן שלום בין המתמודדים, וכלל ביניהם את ישראל והפלשתינים. הביע צער על אי-הצלחתו לחסל את מלחמת רוסיה-אוקראינה. שיבח את צבא ארה"ב על ביצוע חטיפה מוצלחת של הרודן מַדּורו מונצואלה, על חיסול כמעט מוחלט של הברחות הסמים ממנה ולעומת זאת על הסדר שאיבת הנפט ומכירתו באמצעות חברות נפט אמריקניות. עד כאן נאום השתבחויות עצמיות "רגיל". התרשמנו ממספר היבטים משניים, או אפילו רק טכניים, במפגש פסגה זה. שועי העולם הושבו על כסאות רגילים ופניהם לקהל, ללא שולחנות להשעין עליהם את מרפקיהם או להסתיר את רגליהם. אחרי ההשתבחויות העצמיות החל הנשיא הנכבד לשבח את המשתתפים אחד לאחד. הוא התייחס לגדולתם ולחשיבותם מבלי לפרט את סוג המשטר ומידת הדמוקרטיה שהנהיגו במדינותיהם. מנהיגים אלו המתינו "לציונים" (הטובים) שחַלק להם הנשיא. המצג הזכיר נאום של מנהל בית ספר בפני תלמידיו הממושמעים בסוף שנת לימודים, או בלשון תנ"כית: "כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ". לחלקם גם החמיא על מראה גופם וחוסנם, אפשר שהתיאור הזכיר מכירת עבדים פומבית לפני 250 שנה בארה"ב, או מכירת נשים יאזידיות או כורדיות שבויות בידי מרצחי דאעש ואל-קעידא שאל-גולאני הנהיג זה לא מכבר; אותו אל-ג'ולאני הסורי, חברו החדש של הנשיא טראמפ, מנהיג שחייליו עדיין טובחים בעלאווים ובכורדים אותם נטש טראמפ, כמו בינתיים את המתמרדים באירן. ראינו כיצד מנהיגים אלו אשר שולטים במדינותיהם, חלקם ביד ברזל, הגיבו כנדרש בחיוכים מאולצים ובמחיאות כפיים ולא חשו כיצד הורדו לשעה מגדולתם לרמת תלמידים לצד התגדלותו של הנשיא טראמפ. היה בכך היבט קט של אנושיות מעבר להדר ולגדולה בנות הַחֲלוֹף. אכן גם התפעלנו מכושרו הגופני של הנשיא הקשיש, שנאם ברצף כשהוא עומד על רגליו משך כל הנאום. דומה שהמאמץ מעט התיש אותו כך שנרדם קמעא במהלך נאומו של נציג האמירויות, אך התעורר למשמע מחיאות הכפיים בתום הנאום. היה כאן מעין היפוך של ברכת בלעם - טראמפ בא לברך את שותפיו למועצה וכאילו בלי משים המעיט את דמותם או גדולתם. ובמקום שונה ובנאום שונה (?) במקצת, ואולי לא כל כך שונה - ימים אחדים בסביבות אותו טקס בדאבוס בחר ראש הממשלה נתניהו להקריא בארכנות יתרה בכנסת ישראל את כל 55 העמודים של מסמך תשובתו לביקורת מבקר המדינה. גם כאן ישבו חברי הכנסת משועממים במושביהם המרופדים, אחדים יצאו לרגע, אחרים פיהקו. מדוע ראה רה"מ לנכון לטרוח בדקלום ארוך זה, שניתן היה לשגרו כתוב או מוקלט לכל ח"כ? אולי כדי להזכיר לכל הנוכחים באולם ולמאזינים ברדיו ובטלוויזיה, לקראת הבחירות בכלל ולקראת הפריימריז בליכוד בפרט, מיהו הגדול והחשוב מכולם.