האם נהג אוטובוס שעבד במשך שנים באוטובוסים ישנים ורועשים יהיה זכאי להכרה כנפגע עבודה בגלל ליקויי שמיעה? שאלה ייחודית ובעייתית זו, שצריכה לעניין כמעט כל נהג אוטובוס, הוכרעה לאחרונה (12.5.16) בידי שופטת בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב, אירית הרמל.
ח', גמלאי של
אגד בשנות ה-70 לחייו, עבד בחברת התחבורה הציבורית במשך למעלה מ-45 שנה ופרש בשנת 2012. הוא החל לסבול מליקויי שמיעה וסבר, כי ייתכן שהסיבה לכך היא עבודה בתנאי רעש מזיקים. זאת, במיוחד לאור העובדה שכמעט 12 שנים הוא נהג באוטובוסים מדגם ליילנד, אוטובוסים שניתן למצוא כיום רק במוזאון של אגד ואשר ידועים בעוצמת הרעש הגבוהה שהם מפיקים. ח' הגיש תביעה לביטוח לאומי, אך התשובה שקיבל הותירה אותו המום.
"אנחנו מאוד מצטערים", ענו לו במוסד לביטוח לאומי, "אנחנו בטוחים שאתה סובל מלקות שמיעה, אבל אתה לא עונה על התנאים שנקבעו בחוק להכרה בך כנפגע עבודה. הליקוי בשמיעתך הוא לא תוצאה של חשיפה לרעש בעבודה, לא הוכח כלל שהיית חשוף לרעש התקפי ומתמשך בדרגות שעולות על המותר בחוק, ובכלל, ליקויי השמיעה שלך הוא תוצאה של תחלואה טבעית". ח' לא אמר נואש והחליט להגיש תביעה לבית הדין לעבודה.
בשלב ראשון קבע בית הדין, כי יש לקבל את גרסתו של ח' לגבי אופי עבודתו כנהג, אשר מרבית נסיעותיו היו בקווים בינעירוניים (כולל נסיעות עד לשארם א-שייח שבדרום סיני). הוכח שבמשך שנים הוא עבד למעלה מ-14 שעות ביום, ובימים מסוימים היה "על ההגה" 20 שעות ברציפות. בית הדין מצא שאין לייחס משמעות יתרה לכך שבתוך תקופת העבודה הארוכה של ח' היו גם חודשים שבהם הוא לא היה נהג במשרה מלאה.
בשלב שני בית הדין קבע, כי מאחר שהנהיגה הייתה לא מעט על אוטובוסים ישנים מסוג ליילנד, ח' היה צריך ללחוץ על דוושת הגז עד לסופה. השופטת עברה לבחון כמה באמת אוטובוסים מדגם ליילנד מרעישים, כלומר: עד כמה באמת הם מהווים "סביבת רעש מזיקה" כנדרש לפי חוק הביטוח הלאומי.
השופטת נעזרה לשם כך בחוות דעת של מומחה, שבדק את האוטובוסים הוותיקים במוזאון אגד. לפי חוות דעת זו, רמת הרעש שמופקת על-ידי הרכב ומגיעה לתא הנהג עומדת בממוצע על 85 דציבלים. זהו נתון חשוב מאין כמוהו, שכן לפי תקנות הבטיחות בעבודה, זהו רעש שמותר להיחשף אליו עד שמונה שעות ביום בלבד. יתרה מזאת: המומחה כתב שנהיגה בזמן אמת עם נוסעים ובכבישים משובשים, מגבירה את הרעש במידה ניכרת.
מעבר לכל אלה, על-פי ההלכה הפסוקה (למשל עב"ל 717-08), כאשר קיימת מחלוקת לגבי קיומה או אי-קיומה של סביבת רעש מזיק, והעובד לא יכול להוכיח באופן אוביקטיבי את מפלס הרעש במקום העבודה, בית הדין לעבודה רשאי למנות מומחה רפואי. בית הדין לעבודה קבע, כי לאור הבדיקות של מפלסי הרעש ועדויות התובע וחבריו הנהגים, הוכחה התשתית העובדתית לקיומו של רעש מזיק ברמה העולה על המותר בחוק. זאת, במשך 12 שנים וברמה המצדיקה מינוי מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי בין ליקויי השמיעה לעבודה.
ח' עבר בהצלחה את המכשול הראשון בדרך להכרה בו כנפגע עבודה. ייתכן בהחלט שבכך הוא פרץ את הדרך עבור נהגים ותיקים אחרים, שנפגעו משעות העבודה הרבות על הליילנד הישן והטוב. ואולי לא רק להם? מה עם עובדי מספרה שהיו חשופים לרעש של מכשיר ייבוש שיער? ואולי גם מי שנסע באוטובוס שנים רבות לעבודה מדי יום, יכול לתלות את הלקות השמיעה שלו בנסיעה זו?
אמור מעתה, לקות השמיעה קשורה לעבודה! כל מה שנשאר זה למצוא את הקשר בין העבודה ללקות. נראה לי, שההחלטה תעודד עשרות אזרחים לעשות משפטיציה של לקות השמיעה שלהם, ולמצוא סיבות שונות ומשונות מדוע איכות השמיעה ירדה בגיל 70.