סרטה החדש של מאיה קניג, 'אורחים לרגע', עולה לאקרנים ברחבי הארץ החל מה-26.4. הסרט, זוכה פסטיבל ירושלים האחרון בקטגוריית השחקן הטוב ביותר, מספר את סיפורה של נערה, בת להורים גרושים, שנשלחת על-ידי אמה בארה"ב ארצה, אל אביה. או זאת לפחות הייתה המטרה של קניג, כשהיא כתבה את התסריט.
הכוונה הייתה לספר סיפור מסוים על נערה, בת להורים גרושים (קניג, הבימאית, היא בעצמה בת להורים גרושים). כמובן שאם מספרים סיפור פרטי נכון ומדויק יוצא שהוא אוניברסאלי, ואני חושדת שהמטרה כאן הייתה לתאר משהו שהוא נכון בדרך כלל לגבי ילדים להורים גרושים, במיוחד כאלו שמיטלטלים מהורה להורה. אבל יוצא שדמות האב הופכת להיות המוקד.
מהרגע שהוא מקבל את פניה בשדה התעופה הוא האחראי - או לפחות זה שאנחנו מקווים שהוא אחראי - והוא המניע של העלילה. הוא זה שמכניס אותנו ללחץ (לפחות אותי הוא הכניס ללחץ) ולו גם הפתרונות היצירתיים. מה שבטוח זה שאנחנו לא הולכים לשום מקום בלעדיו, תלויים בו לא פחות ממה שהבת שלו תלויה בו.
גור בנטביץ' זכה בצדק בפרס השחקן הטוב ביותר על תפקידו כאן. בתור צופה רציתי מאד להאמין שיצליחו לדמות שהוא גילם כל התוכניות המוזרות שלה, ושהחיים שלה בכל זאת יתגבשו לאיזה דבר אחד ולא יתפוררו או יתפצצו או יעברו מטמורפוזה בלתי צפויה כלשהי, כפי שניתן היה אולי לצפות. הוא החזיק אותי דרוכה עד החיבוק החם בין דמות האב לבתו בסצנה האחרונה בסרט.
אני קצת אולד-פשנד ואני לא אוהבת סצנות סקס בלי אהבה, אבל הסבירו לי שלא הבנתי ושכן מדובר בהתאהבות של הבת עם הבחור (אני לא אספר את ההקשר), והתגובה של האבא בוודאי מחזקת את הדמות שלו כמי שמתיימר להיות אחראי. הו, כן, הוא לוקח אחריות! הוא ממש חוגג את ההזדמנות שנוצרת לו להיות האבא האחראי.
ואהבתי במיוחד סצנה מבויימת בעדינות שאנחנו רואים מתוך המכונית ובלי לשמוע מילה, נאלצים כמו הגיבור הראשי שלנו להבין משפת הגוף של האנשים העומדים בחוץ מה נאמר בעניינו. הפער בין הרצון שלו להיות אחראי לבין חוסר השליטה שלו במציאות הוא הרי כל כך אנושי ומוכר.
בנטביץ' וקניג הם זוג שחי ועובד יחד. הם כרגע עורכים את סרטו הבא של בנטביץ' 'לרדת מהעץ', שם הם שניהם גם מופיעים. ב'אורחים לרגע' הם הצליחו לייצור יחד דמות של אב גרוש מעורר הזדהות, מעצבן ומאד אנושי, אבא שרוצה כל כך לעשות את זה נכון ושהחיים, כמו אצל כולנו, לא משתפים איתו פעולה.