מושל ויסקונסין קובע תקדים

מושל ויסקונסין, סקוט ווקר, זכה לפני כשבוע בבחירות חוזרות שהיו במדינה. וולקר, שנבחר כמושל בינואר 2011, נאלץ לעמוד לבחירות חוזרות במסגרת המאבק נגד מדיניותו אותו מנהלים האיגודים המקצועיים. מתנדבים של האיגודים עשו 50,000 טלפונים ודפקו על 1.4 מיליון דלתות, כלומר מאמץ לא קטן כדי להפילו, אך ללא הועיל. על הפרק היה 'החוק של ווקר', כפי שהוא נקרא בפי העם, שעסק בתיחום סמכויותיהם של האיגודים המקצועיים. בין השאר מבטיח החוק מעורר המחלוקת שחברות באיגוד תיעשה אך ורק מבחירה. בהרבה מקומות עבודה בארה"ב, במיוחד מקומות עבודה ממשלתיים, העובד נעשה חבר איגוד באופן אוטומטי, מבלי ששאלו אותו. את דמי האיגוד שמנכים ממשכורתו מתרגמים אחר כך לכוח כשהאיגוד תורם אותו לפוליטיקאים, בדרך כלל פוליטיקאים דמוקרטים. ברגע שהחברות באיגודים בוויסקונסין הפכה לעניין של בחירה מספר חברי האיגודים במדינה ירד בצורה ניכרת. האיגוד השני בגודלו במדינה איבד יותר מחצי מחבריו, באיגוד אחר המספר ירד לשליש. החלק מעורר המחלוקת ביותר של החוק הוא ההגבלה על יכולתם של רב האיגודים לדרוש העלאות שכר קולקטיביות עבור החברים בהם, מעבר לעליות אינפלציוניות. היוצאים מן הכלל לעניין זה הם איגודי השוטרים והכבאים. כמו-כן החוק דורש השתתפות עצמית גבוהה יותר מצד העובדים בהקצאות לקרן הפנסיה שלהם. עובדת במכללה טכנית בוויסקונסין שמקבלת שכר חודשי של כ-3,100 דולר נאלצת עתה לשלם 300 דולר מתוכם עבור קרן פנסיה ושירותי בריאות. כל זה מעורר עניין רב בארצות הברית כי מעבר לזה שלא היה מקרה כזה, בו מושל עבר בחירות חוזרות שנועדו להוריד אותו מכסאו והצליח להישאר, נושא זכויות העובדים מול צרכי הכלכלה במשבר הוא נושא חם. באותו יום בו ווקר נבחר בשנית נערכו גם בחירות בקליפורניה, וגם שם זכה הדגם הכלכלי שהרפובליקנים מציעים להצלחה רבה. בערים סאן-דיאגו וסאן-ג'וזה הוחלט ברב של 66% ו-69% בהתאמה לאפשר קיצוץ בפנסיות של עובדי ציבור. סאן-ג'וזה היא דוגמה טובה כי היא אופיינית. יותר ממחצית מהכנסות העירייה הולכות לתשלומי פנסיה לעובדים שכבר פרשו. הסכמי הפנסיה שנחתמו אינם ניתנים לשינוי. קיוו שאם ישקיעו את כספי קרנות הפנסיה בצורה נכונה יהיו מהן הכנסות, ויצא שהקרנות רק הולכות ומצטמצמות. לכן מפעילים עתה את הספריות העירוניות במשך שלושה ימים בשבוע בלבד, הפסיקו לטפל בפארקים, עובדי עירייה נאלצו לקצץ 10% משכרם והמתנ"ס החדש עומד ריק כי אין כסף לתחזוקה ועובדים.

קליפורניה זה לא ויסקונסין

ויסקונסין שבמערב התיכון וקליפורניה הם אזורים מאד שונים אחד מהשני. אולי הדרך הטובה ביותר להמחיש זאת היא אם נזכרים בסרט "שיער". הסרט מתחיל עם קלוד, מייצג נאמן של המערב התיכון. קלוד קם בבקר באיזה מקום שטוח שיש בו סוסים ושדות ואסמים, אומר שלום לאבא שלו שכפי הנראה מאד מתרגש אבל מתקשה להביע את עצמו במילים (תכונה שנחשבת אופיינית לבני המערב התיכון), ועושה את דרכו לעיר הגדולה ניו-יורק כדי לבלות שם כמה ימים לפני ששולחים אותו להילחם בווייטנאם. קלוד לא 'זורם' במיוחד, הוא מאמין ביגיע כפיים ובכבוד כלפי הרשויות - מי שהן לא תהיינה - והוא רוכב על סוס כמו קאובוי אמיתי. החברים החדשים של קלוד הם לגמרי קליפורניה. הם זורמים, הם 'קול', הם חיים את החיים שכולנו היינו חיים אם העולם היה מושלם. עד עכשיו אי-אפשר היה להעלות מיסי ארנונה בסאן-ג'וזה, ולא כי תושבי העיר לא עשירים מספיק. להפך, בסאן-ג'וזה ההכנסה הגבוהה ביותר לנפש בארה"ב אחרי ניו-יורק. הם פשוט 'קליפורניה'. לא מעניינות אותם נבואות זעם על עתיד כלכלי מסוכן, הם חיים את הרגע. אבל עושה רושם שמשהו בכל זאת השתנה. מילא שבוויסקונסין החליטו לקחת את עניין האיזון בין מצב הקופה לזכויות העובדים ולטפל בו ברצינות, אבל בקליפורניה? אחרית הימים ממש.