מה דינם של סעדים מתנגשים בין צדדים לחוזה? האם בעל דין המבצע סעד עצמי בהסתמך על החוזה יכול לאחר מכן לתבוע בשל אותה הפרה, פיצויים שתכליתם היא להעמידו במצב כאילו קוים החוזה?
בפס"ד שניתן ב 20.8.2013 נדון ערעורה של חברת "שיר משכנות ותיקים בע"מ", המפעילה בית אבות, כנגד עמותת "הליגה למניעת מחלות ריאה תל אביב" המקדמת מודעות והסברה בכל קשור בטיפול במחלת השחפת. בין הצדדים הללו נכרתו למן שנת 1997 מספר הסכמים שמטרתם הייתה הקמת בית חולים גריאטרי על מקרקעין שבבעלות העמותה, כאשר אחד מהם הוא הסכם שכירות. לאחר שיתוף פעולה של כעשור נקלעו הצדדים למחלוקת עקרונית שהביאה לכך שהפרויקט לא צלח.
על-רקע זה הוציאה החברה לעמותה שתי הודעות קיזוז, כאשר בהודעות ציינה החברה כי אין באמור בהן "כדי למצות את מלוא הוצאותינו ונזקינו בכל הנוגע לעסקת השותפות, כמו גם את הסעדים הכספיים והאחרים המגיעים לנו בשל כל שהתרחש".
סעדים בגין הפרת חוזה
ברירת המחדל במשטר החוזים הישראלי היא לאפשר לצד שנפגע להעמיד את עצמו במקום בו היה נתון אלמלא הופרו כלפיו ההתחייבויות. הואיל וכך הפרה של חוזה מקימה לצד שנפגע זכות לסעד פיצויי ציפייה. מאידך יכול הנפגע לתבוע פיצויים שתכליתם היא הגנה על אינטרס ההסתמכות, דהיינו פיצויים שמטרתם היא להיטיב את נזקי ההסתמכות של הנפגע. לשון אחר, להחזיר את ההוצאות שהוציא הנפגע בהסתמך על ההתקשרות החוזית ולהעמידו במצב בו היה נתון אילו לא היה מתקשר בחוזה.
אולם מה הדין כאשר צד לחוזה שנפגע מקבל, בהסתמך על החוזה, פיצויים שנועדו להגן על אינטרס ההסתמכות, תובע בנוסף פיצויים שמטרתם להגן על אינטרס הקיום? שאלה זו עמדה בפני בית המשפט שהתבקש להכריע האם קיזוז ההוצאות שהוציאה החברה (בהסתמך על החוזה) צריך למנוע ממנה לתבוע עתה, עקב אותה הפרה, פיצויים שמטרתם להגן על אינטרס הקיום?
בניסיון להשיב על כך נותן תחילה ביהמ"ש בסעדים הללו סימנים, וקובע: למרות שלעיתים "קו הגבול" המבחין בין אינטרס הקיום לאינטרס ההסתמכות איננו חד, ניתן לומר כי האינטרס העומד בבסיס הפיצויים הללו, שבשניהם ניתן פיצוי לצד שנפגע על נזק שנגרם לו כתוצאה מההפרה במטרה להעמידו במצב שבו היה נתון לולא הופר החוזה, נוגד. ואכן בעוד שפיצוי צפייה צופה פני עתיד - שכן מטרתו היא להעמיד את הנפגע עקב הפרת החוזה במקום בו היה נתון לו קוים החוזה, פיצוי הסתמכות צופה אל העבר - שכן מטרתו היא להעמיד את הנפגע במקום בו היה לולא הסתמך על החוזה, ולמעשה לולא נכרת החוזה מלכתחילה.
אך האם נקודות המבט המנוגדות שביסוד האינטרסים השונים הללו מובילות בהכרח למסקנה כי מתן פיצויים על שני האינטרסים באופן מצטבר (גם קיום וגם הסתמכות) יעמיד את הצד שנפגע במצב טוב מזה שבו היה יכול להיות נתון (בין אם החוזה לא היה מופר ובין אם החוזה לא היה נכרת)? הרי כדי לזכות בפיצויי קיום היה על הנפגע להוציא את אותן ההוצאות שנועדו לביצוע החוזה (בגינן הוא מבקש כעת פיצויי הסתמכות). ואם כך אזי האם אין הכרח לנכותן מפיצויי הקיום? לשון אחר, האם מתן פיצוי יתר שכזה לא יעשיר את הצד שנפגע שלא כדין על חשבון המפר?
סעדים מתנגשים
הסוגיה של סעדים מתנגשים אינה זרה למשפט הישראלי שבה, להבדיל ממדינות שונות בארה"ב, אומצה דוקטרינת "הבחירה" באופן חלקי. דוקטרינה זו קובעת כי "תובע לא יכול לתבוע סעדים המושתתים על אינטרסים סותרים, שנובעים מאותה עילה, ועל כן עליו לבחור מביניהם".
כאן, כנגד זאת, קבעה הפסיקה כי ניתן ליתן סעדים מתנגשים, אך זאת בכפוף לשני כללי יסוד. הראשון הוא שבכל מצב, צד שנפגע לא יקבל פיצוי באופן העולה על הנזק שנגרם לו, בין אם החוזה לא היה מופר ובין אם החוזה לא היה נכרת. והכלל השני, "שאינו אלא היבט אחר של הכלל הראשון, הוא שלא ניתן לצרף סעדים המושתתים על אינטרסים (או הנחות-יסוד) סותרים. כך, למשל, לא ניתן לקבל סעד של אכיפת חוזה ובמסגרתה גם דרישה מקבילה לביטולו".
בעבר הכלל השני פורש באופן צר, כך שכל חשש לפיצוי יתר הביא להכרעה שלא ניתן ליתן שני הסעדים גם יחד. עם השנים התמתנה הפסיקה ונקבע כי שני הסעדים יכולים להיתבע בכפיפה אחת, כשהללו לא מזכים את הנפגע בפיצוי יתר, היות שהסעד לביטול החוזה פועל כנגד חיוביו ה"ראשוניים" של החוזה (דהיינו החיובים הנובעים מהחוזה עצמו), ואילו סעד הפיצויים נטוע בחיובים ה"משניים" (דהיינו החיובים הנובעים מהפרתו של החוזה). דוגמה לכך היא בתביעה להשבה ובמקביל דרישה לאכיפת החוזה.
הכרעה
אם כן, האם ניתן לפסוק על פיצויים מתנגשים, ואם כן מהי המניעה לכך שמצמצמת את הזכות לפיצוי?
בפסיקתו הכריע תחילה ביהמ"ש בשאלת תחולתה של דוקטרינת "הבחירה" וקבע כי זו לא תחול ב"מקום בו מדובר אך בהתנגשות עיונית בין אינטרס ההסתמכות לאינטרס הקיום". לאחר מכן קבע ביהמ"ש כי "כאשר הסעדים המבוקשים מושתתים על אינטרסים סותרים, אך כשלעצמם אינם סותרים, דהיינו אפשריים במובן המעשי-היישומי, אין מניעה עקרונית א-פריורית לדורשם ולקבלם גם יחד". והרי מושכלות יסוד בדיני התרופות הן שהנפגע מהפרת חוזה זכאי לשלל הסעדים שמקנה לו הדין, והוא רשאי לבחור.
ולבסוף קבע ביהמ"ש, תוך שימוש בהלכת "מבט בניה", כי המניעה היחידה שבכוחה למנוע מלתבוע סעדים המושתתים על אינטרסים סותרים, הוא מקום בו קיימת מניעה מעשית-יישומית, וזאת מכוח העיקרון לפיו אין ליתן לנפגע פיצוי העולה על נזקו. אך, כל עוד הנפגע לא מקבל פיצוי יתר, אין מקום לחסום את זכותו של הנפגע (מהפרת חוזה) לקבל פיצוי עבור מלוא נזקו, לתבוע סעדים המושתתים על אינטרסים סותרים (אך הם כשלעצמם לא סותרים בהיבט המעשי-יישומי).
סיכום
עיון בפס"ד זה מעלה כי בית המשפט הישראלי מבכר לאפשר לצד שנפגע מהפרת חוזה לעמוד על זכויותיו. אומנם הוא מציין כי זכות זו של הנפגע, ככל הזכויות, אינה מוחלטת, אך בפועל נראה כי במקום לקבל את הטענה לקיומו של "השתק השיפוטי" (נקיטה בסעד עצמי [פיצוי צפייה] החוסם את הדרך לקבלת פיצוי הסתמכות) עדיפה בעיניו הדרך המונעת פגיעה ב"זכות הנפגע לקבל פיצוי עבור מלוא נזקו מקום בו טעמים אלה ושכמותם לא מתקיימים". על-רקע זה צמצם ביהמ"ש את תחולתה המצומצמת ממילא של דוקטרינת "הבחירה", וקבע כי זו לא תחול במצבים של התנגשות עיונית בין אינטרס ההסתמכות לאינטרס הקיום.
האם השחיקה של תחולת דוקטרינת "הבחירה" מעידה על הבאות? ספק אם כעת ניתן לקבוע זאת, אך מה שכן אולי ניתן ללמוד מפס"ד הוא שלמרות הנטיה המסוימת לשמרנות מבכר ביהמ"ש הגנה על זכויות, מאשר פורמליזים.
