הגוף כואב, פצע פתוח,
אין איש, שלא הפסיד דבר מה...
בין הריסות חוגגת רוח,
.. היא לא שבעה ממלחמה?
מעבר לגדר נובח כלב,
הוא לא אשם, שהוא פוחד...
נר נשמה נחנק מחלב,
בים נרות נותר בודד...
המציאות חברה לסבל...
למי שעוד יכול לסבול,
והשגרה דילגה על אבל...
רק הכאב נשאר עם שכול.
השיירות חוזרות הביתה,
אם יש בכלל לאן לחזור...
אימה היתה, כלא היתה...
אך מה רחוק עתה הדרור.
ושוב... אל שוקת מרוסקת...
אל רפש שנותר בצד.
האם כך נעמוד בשקט,
אל מול איוולת לא נצעד?
הזיכרון קצר מלכת,
שכח כל זה התרחש...
לפני באת עונת השלכת,
מה לב אל המצפון לוחש?