|
יודעת אני את זה המבט,
מוכר הוא ותם להפליא,
אך אל נא תחרד, בני,
בימי בחרותי –
הבטתי כזאת באמי.
מה קשישה ראיתיה
בעיניי הקטנות,
ממרחק גילי התמים,
וכמוך, ילדי, טעיתי
לחשוב
כי מופלגת היא בשנים.
שערה לא הכסיף
ופניה כמשי,
זך היה עורה מקמטים,
ואני, ברוחי,
שיבה לה רקמתי,
ושנותיה –
רק שש ושלושים. |
