מחזה שַׁדַּי

בראשיתו של יום ראיתי דבר מדהים: שופט מכובד עומד ערום וחותם טיפין טיפין במה שנִראה כמו דם על מה שנִראה כמו חוזה עם מי שנִראה כמו השטן מאחר שבאותו זמן היה זה מחזה לא יאומן מה גם שערפילי בוקר הִקנו למעמד תוספת מסתורין החלטתי לנצור את הדבר בליבי לפחות עד סופו של יום – והמבין יבין שהיו לי סיבות טובות להעמיד פני פוקר ולא לשתף איש בחזיון המביש שֶנִראה כעלול לעלות ביוקר גם לרואהוּ וגם לשומעהוּ אם לא יהיה בידיו מה שנקרא דבר מה נוסף בעובי של קוֹרָה עבה כקורת בית-הבד לפחות כי הרי מדובר במי שאמור לשפוט עולם ומלואו (וכול אדם הוא הלא עולם ומלואו גם בשעה שהוא מוצג על-ידי כול מיני בעלי עניין לעת מצוא כגרגר אבק או ככלי ריק או כדג רקק שלא לדבר כבר על מקק שהינו בר-מעיכה על-פי כול דין) וסמכותו מגיעה עד כדי כך שהוא מוסמך לא לפסול את עצמו גם במקרה שסרח מקצה העולם ועד קצהו ביושבו על כס הכבוד ובדמוֹתו את עצמו לאלוהים בשעה שאינו אלא נאד נפוח שמחמת תאוות כבוד ושררה אצה לו דרכו לחתום על חוזה עם השטן למען יהפכוֹ מנאד-שלום לנאד-מחוזי ושמא אף לנאד-עליון. עד כאן! כי גם השטן אצה דרכו לִזכות בנשמת אותו שופט שמרגע שחתם בראשיתו של יום למכּוֹר משפט החלה הספירה לאחור לקראת היבלעו באותו חור שחור שהבא בשעריו חייב לנטוש כול תקווה! והינה ממש עכשיו הגיע זמנו לשלם את המחיר כלומר: להירקב בתוך עצמו עד העור והעצמות! וכבר מותר לגלות שכול מי שנתן ידו לאותו מעשה נבלה מובהק דינו כדין מי שמכר את נפשו ישירות לשטן ועובדה שרובם כבר אינם איתנו כאן בשל כול מיני רעות חולות ומיתות משונות.