"וְהָלַכְתִּי גַם אֲנִי אִתְּךָ בְּגוֹרָלֶךָ"
(שופטים א', פסוק 3)
הַאִם גּוֹרַל הַשִּׁיר הוּא
לְהִכָּתֵב עַל-גַּבֵּי הַקֶּרַח,
לְהִתְמוֹסֵס מִמּוּצָק לְמַיִם,
לְהִתְאַדּוֹת בְּסוּפוֹת הָרוּחַ,
לְהִקָּרֵא בְּעָבֵי-שָׁמַיִם,
לְהִשָּׁמַע כָּךְ פִּתְאֹם בַּגֶּשֶׁם,
לְהִתְמַזֵּג בְּשָרשֵי-הַדֶּשֶׁא;
אוֹ לְהִתְנַקֵּז בַּעֲרוּץ הַנַּחַל
וּלְהִתְמַהֵל בְּמֵי יַם-הַמָּוֶת,
אוֹ לְחַלְחֵל אֶל תְּהוֹם-הַנְּשִׁיָּה?...
וְאִם אָכֵן כָּזֶה הוּא גּוֹרַל שִׁירִי
אֹמַר לוֹ יְשִׁירוֹת בִּ"לְשׁוֹן אַתָּה":
הִנֵּנִי וְהָלַכְתִּי גַם אֲנִי אּתְּךָ בְּגוֹרָלְךָ.